הפעם אני רוצה לדבר על איך אנחנו מתייחסים לשנים שאיבדנו ל-ocd ואיך אפשר לחיות עם זה בשלום.
השבוע הייתה לי ההזדמנות החד פעמית להתייצב מול טראומה עמוקה מאוד מהעבר ולעשות תיקון.
השבוע הייתה לי ההזדמנות החד פעמית להתייצב מול טראומה עמוקה מאוד מהעבר ולעשות תיקון.
כבר סיפרתי על החוויה שעברתי כשהייתי בת 15, אז אובחנתי לראשונה. טופלתי במשך עשור כמעט ומצבי אכן התייצב, אך ללא התמודדות אמיתית מול השדים בתוכי (ואני מודה שאני חסמתי כל אפשרות לכך), ההפרעה המשיכה להתקיים.
כל השנים האלו שטופלתי, ומדובר בכמעט עשור, הבושה שלטה בי. אופן ההתמודדות שלי הייתה למדר ולהסתיר. בתום הטיפול ושנים רבות לאחריו הרגשתי תחושת כישלון ובושה עצומים שלא הצלחתי להתגבר על ה-ocd. שגיתי בתפיסה, שזו אשמתי ושה-ocd שלי הוא כל כך עקשן, שלעולם לא אוכל להיפטר ממנו. חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר, כי אם כל כך הרבה שנות טיפול לא הועילו, כנראה שהבעיה היא אני. הייתי בטוחה שההפרעה היא כמו כוח טבע איתן, ושתמיד תהיה נוכחת בחיי. עונש שעליי לשאת.
למעשה, פשוט עוד לא הייתי בשלה לטיפול.
אחרי השינוי שעברתי בעקבות טיפול ה-cbt, נשארתי עם הרבה כעסים ושאלות מול המטפלת הקודמת שלי, ועם צורך אדיר לפגוש בה שוב כדי להראות לה שאני במקום אחר לחלוטין מזה שהייתי בו כשעזבתי את הטיפול לפני עשור. לא יכולתי להבין איך היא, ממקומה כמטפלת, נתנה לי להמשיך את הטיפול הפסיכו דינמי כשראתה שהוא לא מקדם אותי. אני מודה בפה מלא שאני סגרתי דלתות בפניה ולא נפתחתי על מנת לאפשר לטיפול להצליח, ואני חושבת שאם המטופל לא משתף פעולה אז המטפל הכי מוכשר והכי מוטיבציוני לא יכול לסייע לו. יחד עם זאת, לא יכולתי לקבל את העובדה שבמשך שנים המשכנו בטיפול שלא הניב הרבה. הייתי צריכה לשחרר את הכעס שעלה בי מהרגע שבו גיליתי, שהטיפול שנחשב ליעיל ביותר להפרעה הוא cbt. לא הבנתי איך מעולם לא ציינה בפניי שקיימות שיטות טיפול נוספות.
הייתי צריכה לפגוש בה שוב. הייתי צריכה לספר לה איפה אני נמצאת בחיי ואיזה שינוי נפלא חוללתי. הייתי צריכה תשובות לשאלות שהטרידו אותי.
בוודאי תשאלו-מה בעצם רציתי להשיג בפגישה הזאת? למה ציפיתי? ומה הטעם-שהרי את השנים זה כבר לא יחזיר?
הדבר הכי חשוב? רציתי להיכנס במפתן הדלת של הקליניקה, שנים אחרי שלא הייתי שם, ולדעת שאני במקום אחר. בשבילי זה היה הניצחון האולטימטיבי! לדעת שבפעם הקודמת שיצאתי ממפתן דלתה הייתי נערה חלשה ומפוחדת, אכולה מבפנים על ידי חרדות ומחשבות מגיות ששלטו בי, ואילו הפעם אני מגיעה אדם שונה, אישה שלמה וחזקה. זאת הייתה סגירת מעגל בשבילי, שהייתי זקוקה לה.
כל כך הרבה כאב ותחושות בושה יבואו לכדי תיקון. פשוט בעצם זה שאני אחזור לאותו מקום אותו עזבתי, והפעם, אישה שונה ושלמה. כל כך הרבה דברים ייפתרו. כל כך הרבה טראומות ותחושת פגם וכשלון שלי במשך כל השנים האלו בהם התבישתי שלא הצלחתי להפטר מהבעיה שלי, יירפאו.
כל כך הרבה כאב ותחושות בושה יבואו לכדי תיקון. פשוט בעצם זה שאני אחזור לאותו מקום אותו עזבתי, והפעם, אישה שונה ושלמה. כל כך הרבה דברים ייפתרו. כל כך הרבה טראומות ותחושת פגם וכשלון שלי במשך כל השנים האלו בהם התבישתי שלא הצלחתי להפטר מהבעיה שלי, יירפאו.
אני רוצה לצטט כמה מן הדברים שכתבתי לעצמי כמה ימים לפני המפגש:
"אני מרגישה שאני מוכנה לסגור מעגל. אני מרגישה שאני צריכה את זה. הצורך בתיקון. וזה לא משנה איך תלך הפגישה וגם אם ייאמרו דברים קשים, אני יודעת שזאת סגירת מעגל מדהימה ובשבילי זה ירפא טראומה חזקה מאוד מאוד. בכל מקרה, לא משנה איך תלך הפגישה, אני מרגישה הישג עצום! עוד לפני שעוד פגשתי אותה, השגתי את המטרה שלי. וגם אם אבכה (מה שבטוח יקרה), גם אם היא תקבל את השאלות שלי כעלבון וגם אם תהיה אווירה טעונה וקשה, אני את שלי השגתי! אני אבוא לשם אחרי שעברתי את כל נהרות האש של הטיפול והתגברתי על האוסידי, אני אבוא ממקום אחר לגמרי, ואיזו חוויה מתקנת מדהימה זאת הולכת להיות.
אני כל כך מתרגשת שאני ממש רועדת. אני בוכה עכשיו וברור לי שזאת תהיה רכבת הרים רגשית."
אני שמחה מאוד שעשיתי את הפגישה הזאת. יש דברים בחיים שצריך לעשות כדי לסגור את הדלת ולהרגיש שלם. זה היה אחד מאלה.
בפגישה עצמה סיפרתי על חיי, על האופן שבו עברתי את הטיפול, וגם שאלתי את השאלות שהייתי מוכרחה לשאול. הייתי חייבת לשאול אותה למה המשכנו עם הטיפול גם כשלדעתי הוא לא נתן לי יותר שום תועלת. ידעתי שתהיה אי נעימות, ידעתי שיהיה מאבק, אבל ידעתי שזאת ההזדמנות היחידה שלי להעלות את זה, בכל מחיר. לו הייתי נמנעת מכך, לא הייתי נאמנה לעצמי.
לאמיתו של דבר, אני יודעת שהחוויה הסובייקטיבית שלי מאותן שנות טיפול היא לא האמת המוחלטת. אני יודעת שהאשמה היא לא רק בי וגם לא בה, ובכלל, אין פה ענין של אחריות או אשמה, זאת פשוט צורת מחשבה מוטעית של ראייה בשחור ולבן. יש דברים שקורים פשוט כשהם צריכים לקרות, ולא לפני כן. אני עדיין כועסת עליה, אבל הרבה פחות, כי ראיתי את זווית ראייתה והבנתי שהחיים הם הרבה יותר מורכבים ואין טעם להסתכל אחורה ולומר: "לו הייתי עושה כך, אז בוודאי היה כך...". אין בזה טעם.
השורה התחתונה היא, שהגעתי אליה שלמה וגאה מאוד בעצמי, ויצאתי משם עם ראש מורם. עברתי תהליך מאוד משמעותי, ושמחתי שניתנה לי ההזדמנות להראות לה את זה. הייתי צריכה לסגור את הפרק הזה בחיי ולהמשיך הלאה והמפגש הזה נתן לי בדיוק את זה.
ומה קרה בעקבות הפגישה? הדבר הכי חשוב בכל החוויה הזו- יצאתי משם ואמרתי לעצמי: מיציתי. אין בי יותר צורך להתעסק במה שהיה. אפשר להסתכל מכאן רק קדימה. מעכשיו, מה שמעניין אותי הוא רק החיים שלי כיום והלאה.
וזה היה רגע של שינוי! סוף סוף יכולתי להניח לזה ולהמשיך בחיי. קיבלתי את התיקון שרציתי.
השנים שאיבדנו להפרעה (ובמקרה שלי מדובר בכמעט עשרים שנה) יכולים להיות גורם מתסכל, מכעיס ואפילו מדכא. זה יכול למשוך אותנו לתהומות לא פחות עמוקים מה-ocd עצמו. אבל ייתכן שהסיפור שלי מוכיח, שישנה דרך אחרת להשלים עם השנים האלו, לסגור מעגל ולהמשיך הלאה.
שלכם
ocd status post
"אני מרגישה שאני מוכנה לסגור מעגל. אני מרגישה שאני צריכה את זה. הצורך בתיקון. וזה לא משנה איך תלך הפגישה וגם אם ייאמרו דברים קשים, אני יודעת שזאת סגירת מעגל מדהימה ובשבילי זה ירפא טראומה חזקה מאוד מאוד. בכל מקרה, לא משנה איך תלך הפגישה, אני מרגישה הישג עצום! עוד לפני שעוד פגשתי אותה, השגתי את המטרה שלי. וגם אם אבכה (מה שבטוח יקרה), גם אם היא תקבל את השאלות שלי כעלבון וגם אם תהיה אווירה טעונה וקשה, אני את שלי השגתי! אני אבוא לשם אחרי שעברתי את כל נהרות האש של הטיפול והתגברתי על האוסידי, אני אבוא ממקום אחר לגמרי, ואיזו חוויה מתקנת מדהימה זאת הולכת להיות.
אני כל כך מתרגשת שאני ממש רועדת. אני בוכה עכשיו וברור לי שזאת תהיה רכבת הרים רגשית."
אני שמחה מאוד שעשיתי את הפגישה הזאת. יש דברים בחיים שצריך לעשות כדי לסגור את הדלת ולהרגיש שלם. זה היה אחד מאלה.
בפגישה עצמה סיפרתי על חיי, על האופן שבו עברתי את הטיפול, וגם שאלתי את השאלות שהייתי מוכרחה לשאול. הייתי חייבת לשאול אותה למה המשכנו עם הטיפול גם כשלדעתי הוא לא נתן לי יותר שום תועלת. ידעתי שתהיה אי נעימות, ידעתי שיהיה מאבק, אבל ידעתי שזאת ההזדמנות היחידה שלי להעלות את זה, בכל מחיר. לו הייתי נמנעת מכך, לא הייתי נאמנה לעצמי.
לאמיתו של דבר, אני יודעת שהחוויה הסובייקטיבית שלי מאותן שנות טיפול היא לא האמת המוחלטת. אני יודעת שהאשמה היא לא רק בי וגם לא בה, ובכלל, אין פה ענין של אחריות או אשמה, זאת פשוט צורת מחשבה מוטעית של ראייה בשחור ולבן. יש דברים שקורים פשוט כשהם צריכים לקרות, ולא לפני כן. אני עדיין כועסת עליה, אבל הרבה פחות, כי ראיתי את זווית ראייתה והבנתי שהחיים הם הרבה יותר מורכבים ואין טעם להסתכל אחורה ולומר: "לו הייתי עושה כך, אז בוודאי היה כך...". אין בזה טעם.
השורה התחתונה היא, שהגעתי אליה שלמה וגאה מאוד בעצמי, ויצאתי משם עם ראש מורם. עברתי תהליך מאוד משמעותי, ושמחתי שניתנה לי ההזדמנות להראות לה את זה. הייתי צריכה לסגור את הפרק הזה בחיי ולהמשיך הלאה והמפגש הזה נתן לי בדיוק את זה.
ומה קרה בעקבות הפגישה? הדבר הכי חשוב בכל החוויה הזו- יצאתי משם ואמרתי לעצמי: מיציתי. אין בי יותר צורך להתעסק במה שהיה. אפשר להסתכל מכאן רק קדימה. מעכשיו, מה שמעניין אותי הוא רק החיים שלי כיום והלאה.
וזה היה רגע של שינוי! סוף סוף יכולתי להניח לזה ולהמשיך בחיי. קיבלתי את התיקון שרציתי.
השנים שאיבדנו להפרעה (ובמקרה שלי מדובר בכמעט עשרים שנה) יכולים להיות גורם מתסכל, מכעיס ואפילו מדכא. זה יכול למשוך אותנו לתהומות לא פחות עמוקים מה-ocd עצמו. אבל ייתכן שהסיפור שלי מוכיח, שישנה דרך אחרת להשלים עם השנים האלו, לסגור מעגל ולהמשיך הלאה.
שלכם
ocd status post
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה