זהו פוסט סיכום.
אל דאגה. אין לי כוונות לסגור את הבלוג ולהפסיק לכתוב. פשוט, אני כותבת בעיקר מתוך צורך וכחלק מתהליך ההתמודדות האישי שלי בטיפול, וכרגע, הצורך שלי כבר איננו לנבור בעבר אלא לסכם את התהליך שעברתי ולהסתכל קדימה.
ישנן הרבה סיבות לכך: ראשית, בעוד חודש אני סוגרת שנה בטיפול, וזה סוג של ציון דרך שגורם לי להסתכל לרגע מהצד ולראות את עצמי ואת התהליך שעברתי.
שנית, אני מורידה מינון בטיפול.
הגיע הזמן!
זה קשה, כי אני מרגישה שהקשר הטיפולי הוא מאוד חזק ונותן לי כוחות וקשה לי לנתק את אחיזתי. זה ממש קשה לי. אבל, אחרי כל השנים שבהם הייתה לי תלות מוחלטת בקומפולסיות על מנת להפחית את החרדה שלי, אני לא מוכנה להחליף תלות אחת באחרת! לא עשיתי את המסע המפרך הזה כדי ליצור עוד קשר של תלות. לאוסידיסטים יש נטייה לבנות רשתות ביטחון שיעזרו להם לא להיות חרדים לנוכח חוסר הוודאות בחיים. אני בניתי הרבה מאוד רשתות ביטחון כאלה שהפכו לקורי עכביש, וחלק מהתהליך הוא באמת לשחרר, לא לנסות להסתמך על משהו או מישהו שיעמעם את תחושת חוסר הנוחות, אלא להרגיש אותה במלוא עוזה, ולהתמודד. בכל מקרה, מכיוון שאני יודעת שאני הולכת לקראת סיום הטיפול, אני מתחילה לראות את עצמי בעיני רוחי ביום שאחרי ולחשוב איך אני רוצה לחיות את חיי בעולם שאחרי ה-ocd.
שלישית, כל כך הרבה דברים קרו, בנוסף לטיפול, שגרמו לי להבין עד כמה החיים כאן ועכשיו הם הדבר החשוב: לפני שבוע חברה שלי אובחנה בסרטן שד. היא קצת יותר צעירה ממני, בת 34. היא בדיוק הייתה על המזוודות בדרך לחיים בארה"ב, אחרי שמכרה את הדירה עם כל התכולה בבית והיא ובעלה התפטרו ועוד חודש עוזבים לתמיד, ופתאום כל החיים שלה התהפכו. וזה גרם לי לחשוב: כמה כבר אפשר להתעסק בהחמצות העבר או בחרדות לגבי העתיד? כמה אפשר לדאוג כשדברים לא מסתדרים בצורה מושלמת ולהיאבק שהכל יהיה בדיוק לפי התכנון? והאם יש בכלל דבר כזה?????
ואם כן, זה ממש עזר לחברה שלי, שלפי התכנון הייתה צריכה להיות עוד חודש על המטוס ועכשיו אין לה שום וודאות מה יקרה....
כל ההתרחשויות האלו גרמו לי לחשוב איך אני רוצה לחיות את חיי מהיום והלאה, להיות מאושרת ממה שיש לי, ולהפסיק להתמקד בדאגות ומחשבות שליליות. לא עשיתי את כל המסע הזה כדי להמשיך ולהסתכל על העולם דרך פסימיות תמידית.
אז עכשיו אני מתחילה להסתכל על הטיפול בכללותו ולסכם את התהליך שעברתי ולאן אני הולכת מכאן.
ישנן הרבה סיבות לכך: ראשית, בעוד חודש אני סוגרת שנה בטיפול, וזה סוג של ציון דרך שגורם לי להסתכל לרגע מהצד ולראות את עצמי ואת התהליך שעברתי.
שנית, אני מורידה מינון בטיפול.
הגיע הזמן!
זה קשה, כי אני מרגישה שהקשר הטיפולי הוא מאוד חזק ונותן לי כוחות וקשה לי לנתק את אחיזתי. זה ממש קשה לי. אבל, אחרי כל השנים שבהם הייתה לי תלות מוחלטת בקומפולסיות על מנת להפחית את החרדה שלי, אני לא מוכנה להחליף תלות אחת באחרת! לא עשיתי את המסע המפרך הזה כדי ליצור עוד קשר של תלות. לאוסידיסטים יש נטייה לבנות רשתות ביטחון שיעזרו להם לא להיות חרדים לנוכח חוסר הוודאות בחיים. אני בניתי הרבה מאוד רשתות ביטחון כאלה שהפכו לקורי עכביש, וחלק מהתהליך הוא באמת לשחרר, לא לנסות להסתמך על משהו או מישהו שיעמעם את תחושת חוסר הנוחות, אלא להרגיש אותה במלוא עוזה, ולהתמודד. בכל מקרה, מכיוון שאני יודעת שאני הולכת לקראת סיום הטיפול, אני מתחילה לראות את עצמי בעיני רוחי ביום שאחרי ולחשוב איך אני רוצה לחיות את חיי בעולם שאחרי ה-ocd.
שלישית, כל כך הרבה דברים קרו, בנוסף לטיפול, שגרמו לי להבין עד כמה החיים כאן ועכשיו הם הדבר החשוב: לפני שבוע חברה שלי אובחנה בסרטן שד. היא קצת יותר צעירה ממני, בת 34. היא בדיוק הייתה על המזוודות בדרך לחיים בארה"ב, אחרי שמכרה את הדירה עם כל התכולה בבית והיא ובעלה התפטרו ועוד חודש עוזבים לתמיד, ופתאום כל החיים שלה התהפכו. וזה גרם לי לחשוב: כמה כבר אפשר להתעסק בהחמצות העבר או בחרדות לגבי העתיד? כמה אפשר לדאוג כשדברים לא מסתדרים בצורה מושלמת ולהיאבק שהכל יהיה בדיוק לפי התכנון? והאם יש בכלל דבר כזה?????
ואם כן, זה ממש עזר לחברה שלי, שלפי התכנון הייתה צריכה להיות עוד חודש על המטוס ועכשיו אין לה שום וודאות מה יקרה....
כל ההתרחשויות האלו גרמו לי לחשוב איך אני רוצה לחיות את חיי מהיום והלאה, להיות מאושרת ממה שיש לי, ולהפסיק להתמקד בדאגות ומחשבות שליליות. לא עשיתי את כל המסע הזה כדי להמשיך ולהסתכל על העולם דרך פסימיות תמידית.
אז עכשיו אני מתחילה להסתכל על הטיפול בכללותו ולסכם את התהליך שעברתי ולאן אני הולכת מכאן.
אין לי ספק: השתניתי. אני כבר לא אותו אדם שהייתי כשהתחלתי בטיפול. ההסתכלות שלי על העולם היא אחרת והתגובה שלי לאירועים שמזמן לי העולם השתנתה. הגעתי לתובנות שימשיכו איתי כל חיי. אני יודעת כמובן שתמיד יש על מה לעבוד, אבל אני לא יכולה שלא להרגיש שהשנה האחרונה היא בעלת השפעה ממש היסטורית על חיי ועל מי שאני. אני חיה בזמנים היסטוריים(:
ומה עכשיו? לאן הולכים מכאן?
התשובה מפתיעה בפשטותה: יש רק דבר אחד חשוב לעשות עכשיו-פשוט לחיות! כל כך הרבה שנים התנהלתי מתוך הלך רוח שמשהו לא בסדר, החמצתי פנים וראיתי שחורות. לא משנה מה ארע בחיי, חייתי באווירה של חוסר מרוצות כללי ושידרתי את זה לעולם. עכשיו, כששואלים אותי מה נשמע, אני עונה: "הכל בסדר גמור". אני מחייכת יותר. אני מנסה לא לתת לדברים הקטנים והמעצבנים של היום יום (וכאלה לא חסר...) להוציא אותי מהמסלול האוטומטי החדש שאליו אני רוצה להיכנס.
יש ביטוי נפלא שמתאר בצורה מדוייקת למה זה כל כך חשוב לחיות את החיים עכשיו:
"בני האדם מחכים
כל השבוע לשבת
כל השנה לקיץ
וכל חייהם לאושר"
זה משפט כל כך נכון בהרבה מאוד מובנים. קודם כל, אם לא נשים לב, אנו עלולים למצוא את עצמנו מבזבזים את כל חיינו בהמתנה לאותו הישג אחרון שרצינו, שכביכול יהפוך אותנו סוף סוף למאושרים.
אבל האושר הוא עכשיו, ברגעים הקטנים של החיים: עם הילדים בפארק בשבת, כשהולכים ברגל ביום יפה ונושמים את האוויר הצח, כשאני עוברת ליד המסדרון בעבודה ורואה שלט שפעם סימל בשבילי חשיפה נוראית ומחייכת לעצמי חיוך מלא סוד של ניצחון. אנשים טועים לחשוב שיהיה להם טוב רק אחרי שישיגו את המטרה הנוכחית שלהם, אבל אחריה נוצר צורך חדש ומטרה חדשה, שכמובן שרק אחריה הכל יהיה טוב ואז הם יהיו מרוצים וכן הלאה. וכך, האושר לעולם אינו מושג.
שנית, למה לדחות את האושר? זה פחות חשוב מדברים אחרים? כשאני הייתי בתוך ה-ocd, הדבר החשוב ביותר בסדר העדיפויות היה לבטל את האיום (הדמיוני), ולצורך כך הייתי מוכנה לשלם מחיר של סבל שלא יתואר. איפה אני הייתי בתוך סדר העדיפויות דאז? בתחתית הרשימה. הרגשות והסבל שלי בכלל לא היו חשובים. על אושר בכלל לא היה מקום לדבר. הלך הרוח שלי היה שאהיה מאושרת רק אחרי שאסיים את הקומפולסיה ואהיה שוב מוגנת. וכך, חיכיתי למשהו שמעולם לא הגיע, כי איך אפשר להיות מאושרת כשאת נמצאת במרדף בלתי פוסק נגד המחשבות שלך עצמך?
השאיפה אינה אמורה להיות אך ורק שהחיים שלנו יהיו טובים יותר מחר, השאיפה היא לראות איך החיים שלנו נפלאים ויקרים מפז עכשיו. וזאת הסיבה הכי טובה למה כדאי ללכת לטיפול ולעבור את כל מה שעברתי, כי זה נובע מההבנה שאותן עשרים שנה בהן שמתי את עצמי בעדיפות שניה והעדפתי לסבול הן די והותר, ועכשיו- אני לא רוצה לסבול יותר. אני לא רוצה לדחות את האושר שלי לעתיד. עכשיו הזמן לחיות ולא לסבול.
אז זה עוד לקח שלמדתי מהטיפול. עכשיו הזמן לחיות!
אני הרי טיפסתי מבירא עמיקתא וסוף סוף אני רואה את האור, ואת זה צריך לחגוג. אחרי שהייתי כלואה בכלא של עצמי כל כך הרבה שנים, אני נושמת במלוא הגרון את האוויר הצח של החופש, ואני נהנית מכל רגע בכך. בשביל מה עברתי את כל המסע הקשה הזה? כדי שאוכל לחיות ולנצור כל רגע ורגע ולהעריך את החיים. להגיד לעצמי: אני סוף סוף סטטוס פוסט אוסידי, הגעתי להשלמה ולמקום שבו רציתי להיות, ועכשיו הגיע הזמן ליהנות מחיי, לשמוח במה שהשגתי בטיפול ולהעריך כל מה שיש לי.
אם יש רק מסר אחד בלבד שתקחו איתכם מהבלוג הזה, זה המסר הבא: החיים שלנו עוברים אם נרצה ואם לא נרצה, וכל רגע שאנחנו ממשיכים לאבד לאוסידי הוא רגע מבוזבז שלא ישוב! אל תאבדו את חייכם בציפייה שמתי שהוא בעתיד יהיה לכם הכוח להילחם. תתחילו עכשיו! אל תחכו כל חייכם לאושר. הוא לא יבוא מעצמו, זאת הבחירה שלכם והעבודה שלכם. זאת קריעת תחת (pardon my french) קשה בטירוף שדרשה ממני המון כוחות, אבל זה שווה את זה בענק! לעולם לא הייתי מסכימה לחזור למצב שבו הייתי לפני תחילת הטיפול, בעד שום הון שבעולם. וזה אכן אפשרי לחיות בלי ההפרעה, אם מחליטים שהבחירה היא בידינו.
ואני אסיים בעוד משפט נפלא (של נג'יב מחפוז), שמתאר באופן מדויק להפליא כיצד החרדה מתעתעת בנו ומונעת מאתנו לחיות:
ומה עכשיו? לאן הולכים מכאן?
התשובה מפתיעה בפשטותה: יש רק דבר אחד חשוב לעשות עכשיו-פשוט לחיות! כל כך הרבה שנים התנהלתי מתוך הלך רוח שמשהו לא בסדר, החמצתי פנים וראיתי שחורות. לא משנה מה ארע בחיי, חייתי באווירה של חוסר מרוצות כללי ושידרתי את זה לעולם. עכשיו, כששואלים אותי מה נשמע, אני עונה: "הכל בסדר גמור". אני מחייכת יותר. אני מנסה לא לתת לדברים הקטנים והמעצבנים של היום יום (וכאלה לא חסר...) להוציא אותי מהמסלול האוטומטי החדש שאליו אני רוצה להיכנס.
יש ביטוי נפלא שמתאר בצורה מדוייקת למה זה כל כך חשוב לחיות את החיים עכשיו:
"בני האדם מחכים
כל השבוע לשבת
כל השנה לקיץ
וכל חייהם לאושר"
זה משפט כל כך נכון בהרבה מאוד מובנים. קודם כל, אם לא נשים לב, אנו עלולים למצוא את עצמנו מבזבזים את כל חיינו בהמתנה לאותו הישג אחרון שרצינו, שכביכול יהפוך אותנו סוף סוף למאושרים.
אבל האושר הוא עכשיו, ברגעים הקטנים של החיים: עם הילדים בפארק בשבת, כשהולכים ברגל ביום יפה ונושמים את האוויר הצח, כשאני עוברת ליד המסדרון בעבודה ורואה שלט שפעם סימל בשבילי חשיפה נוראית ומחייכת לעצמי חיוך מלא סוד של ניצחון. אנשים טועים לחשוב שיהיה להם טוב רק אחרי שישיגו את המטרה הנוכחית שלהם, אבל אחריה נוצר צורך חדש ומטרה חדשה, שכמובן שרק אחריה הכל יהיה טוב ואז הם יהיו מרוצים וכן הלאה. וכך, האושר לעולם אינו מושג.
שנית, למה לדחות את האושר? זה פחות חשוב מדברים אחרים? כשאני הייתי בתוך ה-ocd, הדבר החשוב ביותר בסדר העדיפויות היה לבטל את האיום (הדמיוני), ולצורך כך הייתי מוכנה לשלם מחיר של סבל שלא יתואר. איפה אני הייתי בתוך סדר העדיפויות דאז? בתחתית הרשימה. הרגשות והסבל שלי בכלל לא היו חשובים. על אושר בכלל לא היה מקום לדבר. הלך הרוח שלי היה שאהיה מאושרת רק אחרי שאסיים את הקומפולסיה ואהיה שוב מוגנת. וכך, חיכיתי למשהו שמעולם לא הגיע, כי איך אפשר להיות מאושרת כשאת נמצאת במרדף בלתי פוסק נגד המחשבות שלך עצמך?
השאיפה אינה אמורה להיות אך ורק שהחיים שלנו יהיו טובים יותר מחר, השאיפה היא לראות איך החיים שלנו נפלאים ויקרים מפז עכשיו. וזאת הסיבה הכי טובה למה כדאי ללכת לטיפול ולעבור את כל מה שעברתי, כי זה נובע מההבנה שאותן עשרים שנה בהן שמתי את עצמי בעדיפות שניה והעדפתי לסבול הן די והותר, ועכשיו- אני לא רוצה לסבול יותר. אני לא רוצה לדחות את האושר שלי לעתיד. עכשיו הזמן לחיות ולא לסבול.
אז זה עוד לקח שלמדתי מהטיפול. עכשיו הזמן לחיות!
אני הרי טיפסתי מבירא עמיקתא וסוף סוף אני רואה את האור, ואת זה צריך לחגוג. אחרי שהייתי כלואה בכלא של עצמי כל כך הרבה שנים, אני נושמת במלוא הגרון את האוויר הצח של החופש, ואני נהנית מכל רגע בכך. בשביל מה עברתי את כל המסע הקשה הזה? כדי שאוכל לחיות ולנצור כל רגע ורגע ולהעריך את החיים. להגיד לעצמי: אני סוף סוף סטטוס פוסט אוסידי, הגעתי להשלמה ולמקום שבו רציתי להיות, ועכשיו הגיע הזמן ליהנות מחיי, לשמוח במה שהשגתי בטיפול ולהעריך כל מה שיש לי.
אם יש רק מסר אחד בלבד שתקחו איתכם מהבלוג הזה, זה המסר הבא: החיים שלנו עוברים אם נרצה ואם לא נרצה, וכל רגע שאנחנו ממשיכים לאבד לאוסידי הוא רגע מבוזבז שלא ישוב! אל תאבדו את חייכם בציפייה שמתי שהוא בעתיד יהיה לכם הכוח להילחם. תתחילו עכשיו! אל תחכו כל חייכם לאושר. הוא לא יבוא מעצמו, זאת הבחירה שלכם והעבודה שלכם. זאת קריעת תחת (pardon my french) קשה בטירוף שדרשה ממני המון כוחות, אבל זה שווה את זה בענק! לעולם לא הייתי מסכימה לחזור למצב שבו הייתי לפני תחילת הטיפול, בעד שום הון שבעולם. וזה אכן אפשרי לחיות בלי ההפרעה, אם מחליטים שהבחירה היא בידינו.
ואני אסיים בעוד משפט נפלא (של נג'יב מחפוז), שמתאר באופן מדויק להפליא כיצד החרדה מתעתעת בנו ומונעת מאתנו לחיות:
Fear does not prevent death
It prevents life
שלכם
ocd status post
