שלום לכולם
בעקבות פרסום הפוסטים נשאלתי בשבועות האחרונים בעיקר שאלה אחת: איך, לעזאזל, עושים חשיפה ומניעת תגובה ונשארים בחיים?.... (:
זה קשה בטירוף.
אבל לא עשיתי את זה ביום הראשון של הטיפול אלא רק כאשר הרגשתי בשלה ומוכנה, אחרי הרבה מאוד עבודת הכנה פנימית.
אני אולי אזעזע אתכם, אבל צריך להבין שלפני שבכלל חושבים על לצלול ללבה הרותחת צריך עבודה מקדימה.
במקרה שלי, אחרי כמעט עשרים שנה של ocd, הייתה צריכה להיעשות הרבה מאוד עבודת הכנה. יותר מכך: בראיה לאחור אני יכולה לומר די בביטחון, שלו המטפל שלי היה שולח אותי כבר בפגישות הראשונות לעשות חשיפה מעוררת חרדה מיוזמתי ולתרגל מניעת תגובה (או גרוע מכך, חשיפה בהצפה), הוא פשוט היה מאבד אותי!
לא הייתי ממשיכה את הטיפול.
על מה בעצם אני מדברת כשאני אומרת עבודת הכנה? הכוונה היא לזיהוי והבנה של העיוותים הקוגניטיביים (cognitive distortions) שהכתיבו את התנהגותי בעבר והרכיבו את הבסיס המחשבתי שעליו נשען ה-ocd. זה מושג שטבע אהרון בק, הפסיכולוג שפיתח את שיטת הטיפול הקוגניטיבי, ובעצם מדובר כאן על האופן המוטעה שבו אנחנו רואים את העולם ומפרשים את האירועים בחיינו. המחשבות המוטעות שעולות בנו באופן אוטומטי (עקב הרגל של שנים) וגורמות לנו לפרש אירועים תמימים ונטולי איום כסכנה קיומית, ולהגיב בטקסים על מנת להרגיע את עצמנו. זה מעגל רשע נורא, כי בעקבות ההתנהגות שלנו (ביצוע הקומפולסיה ותחושת הרוגע הנפלא שאחריה) המוח מקבל משוב שאכן הייתה פה סכנה שנפתרה ובפעם הבאה שיהיה אירוע דומה, שוב המוח יפרש את האירוע כסכנה, וכן הלאה.
כן, מעגל רשע שמזין את עצמו.
הדרך היחידה לשבור אותו הוא להבין ולזהות את המחשבות המוטעות האלו, ולעצור אותן לפני שכדור השלג מתחיל לצבור תאוצה ולגדול לממדים שאנחנו לא יכולים להשתלט עליהם. להבין שהאירוע עצמו איננו סכנה, אלא מדובר רק בפרשנות המוטעית שלנו לאירוע. במלים אחרות, יש כאן שני דברים נפרדים: הסיטואציה, ולעומתה, האופן שבו אנחנו תופסים את הסיטואציה, וזה ממש לא אותו הדבר!
העיוותים הקוגניטיבים של בק כוללים ראיית העולם בשחור ולבן (מוחלטות של הכל או כלום), אובדן פרופורציות (להגזים בטירוף ולהפוך כל דבר להרה גורל כאילו מדובר פה בעניין של חיים ומוות), מחשבה רגשית וקפיצה למסקנות (אם אני חוששת שאכשל ולא אבצע את הקומפולסיה כפי שצריך, אז הכשלון בוודאות יקרה וזו עובדה מוגמרת), מחשבות בעלות אופי מגי (כמו פחד "להדבק" בכשלון מאנשים שהם סמלי כישלון שקיבלו ממדים דמוניים) ויש עוד לא מעט.
יסודות תפיסת העולם והנחות היסוד המוטעות שלי היו מקובעות כל כך חזק, שלא היה זה נכון לקפוץ ראש ישר למים. הרי כל כך הרבה שנים הסתכלתי על העולם דרך משקפיים של התנהגות השרדותית, ולכן תפיסות אלה היו מושרשות עמוק מאוד בתוכי. לכן, הדבר הנכון ביותר לעשות היה, קודם כל, לקרוא תיגר על היסודות הקוגניטיביים המוטעים שעליהם נשענה ההפרעה שהייתה לי ולפורר אותן עד דק. וכך התחיל הטיפול שלי: עבודה קשה ואטית של חפירה מתחת ליסודות הבנין המעוות שאני יצרתי בתוך מוחי וערעור יציבותו. הכרחתי את עצמי להסתכל בעין ביקורתית על הנחות היסוד התפיסתיות שהיו האורים ותומים שלי, לשאול את עצמי האומנם התפיסות המעוותות האלה עומדות במבחן המציאות ובסופו של דבר גם לכפור באמיתותן!
במקרה שלי הכוונה הייתה לקרוא תיגר על הנחת היסוד הבסיסית, שכישלון הוא הדבר הנורא מכל ושהקומפולסיות שבצעתי יגנו עליי מפניו. להבין בכלל מה המשמעות של כישלון בעיניי ולמה אני כל כך חרדה מפניו. להבין שגם האנשים המוצלחים והמוכשרים ביותר שפסעו על פני האדמה נכשלו ושזה לא הפחית כהוא זה מהצלחתם. ישבתי וכתבתי לעצמי מה המשמעות של כישלון בעיניי. חפרתי בתוך עצמי והוצאתי לדף הנייר את כל מה שהדחקתי בתוכי במשך שנים. הבנתי שאין טעם במסיכות ובהעמדת פנים ושאם אני רוצה שהטיפול יצליח, אני צריכה להיחשף לחלוטין ולפתוח את תיבת פנדורה בתוך עצמי שהעדפתי עד כה להשאיר נעולה, ולהבין איך המחשבות המוטעות האלה עובדות וגורמות לי להתנהג באופן שגרם לי סבל רב.
זה אחד ההישגים של עבודת ההכנה שעשיתי: כשהחלטתי לוותר על ההכחשה, לחתור תחת השליטה הבלתי מעורערת דאז של העיוותים הקוגניטיביים ולהעלות הכל על הנייר, עשיתי סוויץ' במוח. בחרתי להיכנס לאזורים של חוסר נוחות שכל כך ניסיתי להימנע מהם. נכנסתי ל-mode של טיפול. וכל זה קרה עוד הרבה לפני שקיבלתי את האומץ למרוד ולבצע חשיפה יזומה.
בעקבות פרסום הפוסטים נשאלתי בשבועות האחרונים בעיקר שאלה אחת: איך, לעזאזל, עושים חשיפה ומניעת תגובה ונשארים בחיים?.... (:
זה קשה בטירוף.
אבל לא עשיתי את זה ביום הראשון של הטיפול אלא רק כאשר הרגשתי בשלה ומוכנה, אחרי הרבה מאוד עבודת הכנה פנימית.
אני אולי אזעזע אתכם, אבל צריך להבין שלפני שבכלל חושבים על לצלול ללבה הרותחת צריך עבודה מקדימה.
במקרה שלי, אחרי כמעט עשרים שנה של ocd, הייתה צריכה להיעשות הרבה מאוד עבודת הכנה. יותר מכך: בראיה לאחור אני יכולה לומר די בביטחון, שלו המטפל שלי היה שולח אותי כבר בפגישות הראשונות לעשות חשיפה מעוררת חרדה מיוזמתי ולתרגל מניעת תגובה (או גרוע מכך, חשיפה בהצפה), הוא פשוט היה מאבד אותי!
לא הייתי ממשיכה את הטיפול.
על מה בעצם אני מדברת כשאני אומרת עבודת הכנה? הכוונה היא לזיהוי והבנה של העיוותים הקוגניטיביים (cognitive distortions) שהכתיבו את התנהגותי בעבר והרכיבו את הבסיס המחשבתי שעליו נשען ה-ocd. זה מושג שטבע אהרון בק, הפסיכולוג שפיתח את שיטת הטיפול הקוגניטיבי, ובעצם מדובר כאן על האופן המוטעה שבו אנחנו רואים את העולם ומפרשים את האירועים בחיינו. המחשבות המוטעות שעולות בנו באופן אוטומטי (עקב הרגל של שנים) וגורמות לנו לפרש אירועים תמימים ונטולי איום כסכנה קיומית, ולהגיב בטקסים על מנת להרגיע את עצמנו. זה מעגל רשע נורא, כי בעקבות ההתנהגות שלנו (ביצוע הקומפולסיה ותחושת הרוגע הנפלא שאחריה) המוח מקבל משוב שאכן הייתה פה סכנה שנפתרה ובפעם הבאה שיהיה אירוע דומה, שוב המוח יפרש את האירוע כסכנה, וכן הלאה.
כן, מעגל רשע שמזין את עצמו.
הדרך היחידה לשבור אותו הוא להבין ולזהות את המחשבות המוטעות האלו, ולעצור אותן לפני שכדור השלג מתחיל לצבור תאוצה ולגדול לממדים שאנחנו לא יכולים להשתלט עליהם. להבין שהאירוע עצמו איננו סכנה, אלא מדובר רק בפרשנות המוטעית שלנו לאירוע. במלים אחרות, יש כאן שני דברים נפרדים: הסיטואציה, ולעומתה, האופן שבו אנחנו תופסים את הסיטואציה, וזה ממש לא אותו הדבר!
העיוותים הקוגניטיבים של בק כוללים ראיית העולם בשחור ולבן (מוחלטות של הכל או כלום), אובדן פרופורציות (להגזים בטירוף ולהפוך כל דבר להרה גורל כאילו מדובר פה בעניין של חיים ומוות), מחשבה רגשית וקפיצה למסקנות (אם אני חוששת שאכשל ולא אבצע את הקומפולסיה כפי שצריך, אז הכשלון בוודאות יקרה וזו עובדה מוגמרת), מחשבות בעלות אופי מגי (כמו פחד "להדבק" בכשלון מאנשים שהם סמלי כישלון שקיבלו ממדים דמוניים) ויש עוד לא מעט.
יסודות תפיסת העולם והנחות היסוד המוטעות שלי היו מקובעות כל כך חזק, שלא היה זה נכון לקפוץ ראש ישר למים. הרי כל כך הרבה שנים הסתכלתי על העולם דרך משקפיים של התנהגות השרדותית, ולכן תפיסות אלה היו מושרשות עמוק מאוד בתוכי. לכן, הדבר הנכון ביותר לעשות היה, קודם כל, לקרוא תיגר על היסודות הקוגניטיביים המוטעים שעליהם נשענה ההפרעה שהייתה לי ולפורר אותן עד דק. וכך התחיל הטיפול שלי: עבודה קשה ואטית של חפירה מתחת ליסודות הבנין המעוות שאני יצרתי בתוך מוחי וערעור יציבותו. הכרחתי את עצמי להסתכל בעין ביקורתית על הנחות היסוד התפיסתיות שהיו האורים ותומים שלי, לשאול את עצמי האומנם התפיסות המעוותות האלה עומדות במבחן המציאות ובסופו של דבר גם לכפור באמיתותן!
במקרה שלי הכוונה הייתה לקרוא תיגר על הנחת היסוד הבסיסית, שכישלון הוא הדבר הנורא מכל ושהקומפולסיות שבצעתי יגנו עליי מפניו. להבין בכלל מה המשמעות של כישלון בעיניי ולמה אני כל כך חרדה מפניו. להבין שגם האנשים המוצלחים והמוכשרים ביותר שפסעו על פני האדמה נכשלו ושזה לא הפחית כהוא זה מהצלחתם. ישבתי וכתבתי לעצמי מה המשמעות של כישלון בעיניי. חפרתי בתוך עצמי והוצאתי לדף הנייר את כל מה שהדחקתי בתוכי במשך שנים. הבנתי שאין טעם במסיכות ובהעמדת פנים ושאם אני רוצה שהטיפול יצליח, אני צריכה להיחשף לחלוטין ולפתוח את תיבת פנדורה בתוך עצמי שהעדפתי עד כה להשאיר נעולה, ולהבין איך המחשבות המוטעות האלה עובדות וגורמות לי להתנהג באופן שגרם לי סבל רב.
זה אחד ההישגים של עבודת ההכנה שעשיתי: כשהחלטתי לוותר על ההכחשה, לחתור תחת השליטה הבלתי מעורערת דאז של העיוותים הקוגניטיביים ולהעלות הכל על הנייר, עשיתי סוויץ' במוח. בחרתי להיכנס לאזורים של חוסר נוחות שכל כך ניסיתי להימנע מהם. נכנסתי ל-mode של טיפול. וכל זה קרה עוד הרבה לפני שקיבלתי את האומץ למרוד ולבצע חשיפה יזומה.
אז מתי מגיעים לחשיפה יזומה ומניעת תגובה, אתם שואלים?
כשמרגישים מוכנים.
במפגשים הראשונים של הטיפול אני זוכרת את עצמי יושבת על הכורסא בקליניקה כשאני אחוזת אימה מהאפשרות המחרידה שאני אצטרך לבצע חשיפה ומניעת תגובה. אחוזת אימה, לא פחות. התחושה הראשונית ביותר שלי הייתה פשוטה מאוד: הרגשתי שאני מתה מפחד. מבועתת. בעיניי, חשיפה כזאת הייתה כמו איום מוחלט בשואה גרעינית.
כשכבר התקדמנו מעט, שוב דיברתי על הקושי שלי מול נושא החשיפה והוא אמר שאתחיל רק כשארגיש מוכנה לכך. שאלתי אותו איך אדע שאני מוכנה, והוא אמר: אל דאגה, כשתהיי מוכנה, את כבר תדעי.
וכך היה. ברגע מושלם אחד, כל הסבל, התסכול והייאוש של היותי עבד של ה-ocd הצטברו יחד לכדי זעם טהור ומרוכז של מרד, ואז המיתר פקע. אני לא יודעת מאיפה קיבלתי את האומץ לעשות את זה, כנראה שבאמת הייתי בשלה לכך. הכל התחבר יחד ומצאתי בתוך עצמי את הכוח לעמוד ולומר: לא! עד כאן! עכשיו אני לוקחת את העניינים לידיים!
יש עוד אלמנט אחד חשוב שאני רוצה להוסיף, וזה נושא ההחלטה והמחויבות.
אני חס וחלילה לא שופטת אף אחד.
זה מאוד מאוד קשה, מי כמוני יודעת.
אבל אחרי כמעט עשרים שנה של סבל, אני הגעתי לנקודה בחיי שבה ביצעתי בחירה, החלטתי להתמסר לטיפול באופן מוחלט. החלטתי שקשה ככל שיהיה, אני לא אתן ל-ocd לשלוט בחיי יותר. החלטתי להחזיר לעצמי את השליטה.
אני רוצה לצטט קטע שכתבתי כמה חודשים אחרי תחילת הטיפול. למעשה, זאת החשיפה הראשונה שביצעתי:
" אני יודעת שאני לא אשטוף ידיים. אני הולכת לפחד, כפי שאולי לא פחדתי מעולם, אבל לא אכפת לי.
כי כרגע אני רואה בעיני רוחי משקולת:
בכף אחת מונחים כל הסבל שלי, ההקלה השקרית והזמנית שביצוע הטקסים מעניק לי, התפילה לאלוהים שאולי היום אני לא אצטרך לשטוף ידיים כי לא תהיה חשיפה, הפיק של החרדה שנוסק אל על בשנייה שאני מבינה שכן הייתה חשיפה ועכשיו שוב אני צריכה להתחיל את מסע הייסורים של שטיפת הידיים מחדש.
ובכף השנייה יש צוק וחבל בנג'י. מפחיד בטירוף. ואני יודעת שאהיה תלויה בין שמיים וארץ ושזה יהיה קשה עד בלתי אפשרי ברגעים מסוימים.
והכף השנייה מכריעה.
כי אני מחזירה לעצמי את השליטה.
אני בוחרת לעשות חשיפה.
ואני בוחרת שלא לעשות קומפולסיה.
זאת החלטה שלי, ושלי בלבד."
מיותר לציין שפשוט התפרקתי בבכי באותו ערב שכתבתי את זה. הדמעות שלי נספגו בדף שעליו כתבתי, ועד היום, כשאני עוברת על הקטע הזה ורואה את סימן המים של הדמעות, עובר בי רטט של רגש עצום. אני נזכרת בסבל שהרגשתי באותו הרגע.
עכשיו אני רוצה לסיים את הפרק הזה בנימה אופטימית. אני רוצה לצטט את מה שכתבתי בבוקר שאחרי :
" עברתי את זה. עברתי את משימת החשיפה הראשונה שלי.
ולא שטפתי ידיים.
והשמש זרחה בבוקר, והעולם המשיך להסתובב על צירו, והחיים נמשכים.
שטפתי ידיים רק בבוקר. זה לא זרם חלק, אבל, המשימה הראשונה בוצעה בהצלחה.
קשה ככל שיהיה, אני רוצה להחזיר את השליטה לעצמי. אני רוצה שהדברים שאני חרדה מפניהם לא יזעזעו אותי אלא יעברו לידי.
אני רוצה להפסיק להיות עלה נידף ברוח, שה-ocd נושא אותו לאן שהוא מחליט.
אני רוצה להיות המים שחוצבים בסלע בהתמדה מופלאה, עד שהם משנים את צורתו".
תחושת האימה התחלפה בתחושת גאווה ושליטה עצומה. מרגע שעשיתי חשיפה ומניעת תגובה פעם ועוד פעם ועוד פעם וראיתי ששום דבר נורא לא קרה, זה נטע בי כוח וביטחון שאני פשוט לא יכולה להתחיל לתאר.
שלא תבינו לא נכון: הרגשתי חרדה עצומה, ואני ממש לא מכחישה עד כמה זה היה קשה, אבל, במקום שהתחושה המרכזית תהיה אימה וקטסטרופה, הופתעתי לגלות שפתאום הפציעה תחושה חדשה: תקווה ואופטימיות, שלא חשתי במשך שנים! וזה נתן לי הרבה כוחות להמשיך.
מקווה שנתתי לכם תקווה
שלכם
ocd status post
כשמרגישים מוכנים.
במפגשים הראשונים של הטיפול אני זוכרת את עצמי יושבת על הכורסא בקליניקה כשאני אחוזת אימה מהאפשרות המחרידה שאני אצטרך לבצע חשיפה ומניעת תגובה. אחוזת אימה, לא פחות. התחושה הראשונית ביותר שלי הייתה פשוטה מאוד: הרגשתי שאני מתה מפחד. מבועתת. בעיניי, חשיפה כזאת הייתה כמו איום מוחלט בשואה גרעינית.
כשכבר התקדמנו מעט, שוב דיברתי על הקושי שלי מול נושא החשיפה והוא אמר שאתחיל רק כשארגיש מוכנה לכך. שאלתי אותו איך אדע שאני מוכנה, והוא אמר: אל דאגה, כשתהיי מוכנה, את כבר תדעי.
וכך היה. ברגע מושלם אחד, כל הסבל, התסכול והייאוש של היותי עבד של ה-ocd הצטברו יחד לכדי זעם טהור ומרוכז של מרד, ואז המיתר פקע. אני לא יודעת מאיפה קיבלתי את האומץ לעשות את זה, כנראה שבאמת הייתי בשלה לכך. הכל התחבר יחד ומצאתי בתוך עצמי את הכוח לעמוד ולומר: לא! עד כאן! עכשיו אני לוקחת את העניינים לידיים!
יש עוד אלמנט אחד חשוב שאני רוצה להוסיף, וזה נושא ההחלטה והמחויבות.
אני חס וחלילה לא שופטת אף אחד.
זה מאוד מאוד קשה, מי כמוני יודעת.
אבל אחרי כמעט עשרים שנה של סבל, אני הגעתי לנקודה בחיי שבה ביצעתי בחירה, החלטתי להתמסר לטיפול באופן מוחלט. החלטתי שקשה ככל שיהיה, אני לא אתן ל-ocd לשלוט בחיי יותר. החלטתי להחזיר לעצמי את השליטה.
אני רוצה לצטט קטע שכתבתי כמה חודשים אחרי תחילת הטיפול. למעשה, זאת החשיפה הראשונה שביצעתי:
" אני יודעת שאני לא אשטוף ידיים. אני הולכת לפחד, כפי שאולי לא פחדתי מעולם, אבל לא אכפת לי.
כי כרגע אני רואה בעיני רוחי משקולת:
בכף אחת מונחים כל הסבל שלי, ההקלה השקרית והזמנית שביצוע הטקסים מעניק לי, התפילה לאלוהים שאולי היום אני לא אצטרך לשטוף ידיים כי לא תהיה חשיפה, הפיק של החרדה שנוסק אל על בשנייה שאני מבינה שכן הייתה חשיפה ועכשיו שוב אני צריכה להתחיל את מסע הייסורים של שטיפת הידיים מחדש.
ובכף השנייה יש צוק וחבל בנג'י. מפחיד בטירוף. ואני יודעת שאהיה תלויה בין שמיים וארץ ושזה יהיה קשה עד בלתי אפשרי ברגעים מסוימים.
והכף השנייה מכריעה.
כי אני מחזירה לעצמי את השליטה.
אני בוחרת לעשות חשיפה.
ואני בוחרת שלא לעשות קומפולסיה.
זאת החלטה שלי, ושלי בלבד."
מיותר לציין שפשוט התפרקתי בבכי באותו ערב שכתבתי את זה. הדמעות שלי נספגו בדף שעליו כתבתי, ועד היום, כשאני עוברת על הקטע הזה ורואה את סימן המים של הדמעות, עובר בי רטט של רגש עצום. אני נזכרת בסבל שהרגשתי באותו הרגע.
עכשיו אני רוצה לסיים את הפרק הזה בנימה אופטימית. אני רוצה לצטט את מה שכתבתי בבוקר שאחרי :
" עברתי את זה. עברתי את משימת החשיפה הראשונה שלי.
ולא שטפתי ידיים.
והשמש זרחה בבוקר, והעולם המשיך להסתובב על צירו, והחיים נמשכים.
שטפתי ידיים רק בבוקר. זה לא זרם חלק, אבל, המשימה הראשונה בוצעה בהצלחה.
קשה ככל שיהיה, אני רוצה להחזיר את השליטה לעצמי. אני רוצה שהדברים שאני חרדה מפניהם לא יזעזעו אותי אלא יעברו לידי.
אני רוצה להפסיק להיות עלה נידף ברוח, שה-ocd נושא אותו לאן שהוא מחליט.
אני רוצה להיות המים שחוצבים בסלע בהתמדה מופלאה, עד שהם משנים את צורתו".
תחושת האימה התחלפה בתחושת גאווה ושליטה עצומה. מרגע שעשיתי חשיפה ומניעת תגובה פעם ועוד פעם ועוד פעם וראיתי ששום דבר נורא לא קרה, זה נטע בי כוח וביטחון שאני פשוט לא יכולה להתחיל לתאר.
שלא תבינו לא נכון: הרגשתי חרדה עצומה, ואני ממש לא מכחישה עד כמה זה היה קשה, אבל, במקום שהתחושה המרכזית תהיה אימה וקטסטרופה, הופתעתי לגלות שפתאום הפציעה תחושה חדשה: תקווה ואופטימיות, שלא חשתי במשך שנים! וזה נתן לי הרבה כוחות להמשיך.
מקווה שנתתי לכם תקווה
שלכם
ocd status post
