מה האסוציאציה הרגשית המידית שמעורר בכם המושג שינוי?
בשבילי, עשיית שינוי הייתה מאז ומעולם מקושרת אוטומטית לאיום. בדיעבד, אני חושבת שזה חלק מראיית העולם האוסידיסטית: להסתכל על כל דבר שנקרה בפנינו, במיוחד משהו לא צפוי וחדש, כעל איום ולא הזדמנות, כי הרי המוח שלנו עסוק ללא הרף בחיפוש אחר סכנות שאינן קיימות. פעמים כל כך רבות בחיי הייתי בסיטואציות שבהן הייתי פשוט אומללה, אבל החשש שמא עשיית שינוי היא טעות, גרם לי להסס ולנתח מחדש שוב ושוב, מתוך ניסיון עקר ומטופש שאולי בכל זאת אוכל לגרום למצב הרע שבו הייתי להסתדר מעצמו מבלי לעשות את השינוי ההכרחי. יותר מדי פעמים בחיי שכנעתי את עצמי שעדיף להישאר באיזור המוכר והבטוח, גם אם אינני מאושרת.
בסופו של דבר, ולאחר שעיניתי את עצמי תקופה ארוכה (מדי), הגעתי סוף סוף להבנה שלפעמים צריך לקבל החלטה, לעשות את השינוי ולחתוך! ומה קרה, אתם שואלים? פתחתי את הדלת לכל כך הרבה אושר, שאני מברכת את ההחלטה הקשה הזאת עד היום....
הרפלקס המותנה שלי (וזה כך עד היום) הוא לתכנן כל דבר, להישאר באזור המוגן והבטוח ושהכל יילך בדיוק לפי התכנית המושלמת והאידילית (והלא מציאותית...) שאת פרטיה רקחתי במוחי, בלי לקחת בחשבון את האופי המשתנה של היקום.
אבל מה לעשות שאנחנו לא יכולים לכפות על היקום את התכנית שלנו?????
בואו נודה באמת: מי שמנסה לחיות את חייו בדיוק כפי שתכנן, מבלי להבין שאין לו שליטה על הכל, נידון לחיים של אומללות, כעס ותסכול. מהמקום שבו אני עומדת היום, אני לא מסכימה לחיות כך.
העולם שבו אנחנו חיים הוא כמו זרמי הים שכל הזמן משתנים. השינוי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.
כמובן שישנם האנשים שרוצים הכל בדיוק כפי שתכננו, ומוכנים לשחות כל הזמן נגד הזרם ולהיאבק בשינוי המתמיד של העולם, ולו בלבד שישיגו את מטרתם ולא ייכנעו לשינוי. זה בסדר לשחות נגד הזרם באופן מתמיד אם אתה דג סלמון עקשן שהישרדות המין שלו תלויה בכך. אבל אני כבר מזמן הבנתי שאני לא במלחמת הישרדות, זו רק צורת ההסתכלות האוסידיסטית שגורמת לי לפרש כל דבר חדש כאיום. את צורת המחשבה אפשר לשנות. אני לא במאבק הישרדות קיומי, כך שלפסול באופן מוחלט כל שינוי ולחפש את הסכנה בכל דבר חדש שהחיים מביאים איתם, הוא מתכון מושלם לסבל ומאבק תמידי.
אני לא מוכנה לחיות כך.
אז איך זורמים עם השינוי? איך מאמצים את הגמישות המחשבתית כדי לשנות כיוון ולהסתגל לשינויים מבלי להיאבק בהם?
שאלה טובה....
קודם כל מכירים בכך שהחיים הם עכשיו. אם נחיה את חיינו מתוך הבנה, שאם לא נעשה עכשיו אנחנו נתחרט אחר כך, אולי זה ייתן לנו את האומץ והדחף להפסיק להסס ולעשות.
פתגם מלא חכמה שקראתי לאחרונה אומר:
Making a big life change is scary. Know what's even scarier? REGRET
איזה משפט חזק!
בכל פעם בחיי שבה החלטתי להיות אקטיבית ולעשות שינוי, קשה ככל שיהיה, לא התחרטתי על כך. להיפך, זה רק גרם לי להיות יותר גאה בעצמי על כך שעשיתי מעשה למרות החרדה שהייתה כרוכה בכך. במילים אחרות, לעשיית שינוי, ולו הקטן ביותר, יש כוח גדול יותר ממה שנדמה, בגלל שזה נותן לנו ביטחון ותחושת חוזק ומסוגלות. כשאני הייתי עוד בתחילת הטיפול ועשיתי שינוי קטן, החשיפה הקטנה ביותר בטיפול, וראיתי ששום אסון לא קרה ושאני בעצם מסוגלת, זה נתן לי כל כך הרבה כוחות! לו היו אומרים לי בתחילת הטיפול לעשות חשיפות בדרגה הגבוהה ביותר הייתי לוקחת את הרגליים שלי ובורחת כיוון שלא האמנתי שאני מסוגלת לעמוד ברמת החרדה. אבל התרגול של שינוי קטן, חשיפה קטנה אחת בכל פעם נתן לי עוד ועוד כח, פתאום הרגשתי שאני יכולה להאמין בעצמי ולהתקדם הלאה לשלב הבא, וכך, בניתי את הטיפול נדבך על נדבך, עד שהגעתי לחשיפות הגבוהות ביותר.
זה יישמע לכם אולי מוזר, אבל כל השינויים הקטנים האלו שנבנים כנדבך אחד על השני בטיפול של חשיפה ומניעת תגובה היו בשבילי לא פחות מחוויה מעצימה! אני יודעת מה אתם תשאלו עכשיו, ובצדק: איך זה אפשרי שעשיית חשיפות שגורמות לי חרדה כל כך גבוהה היא חוויה מעצימה? כן, גם אני לא הייתי מאמינה לזה בעבר, אבל ככל שעשיתי יותר ויותר חשיפות וראיתי שהקטסטרופה לא מגיעה ושהשמש ממשיכה לזרוח והאדמה לא רועדת, כך קיבלתי יותר ויותר ביטחון להמשיך הלאה את התהליך. הרגשתי שאני סוף סוף מחזירה לעצמי את השליטה ומתקנת עוול של שנים. עוול שעשיתי לעצמי. ולהזכירכם, הכל התחיל בשינוי אחד קטן.....
לסיכום, האם שינוי הוא איום או הזדמנות? הכל תלוי בפרשנות שלנו ובדרך שבה אנחנו רואים את העולם. לפעמים ההתמסרות לשינוי היא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לנו.
שלכם
Ocd status post
בשבילי, עשיית שינוי הייתה מאז ומעולם מקושרת אוטומטית לאיום. בדיעבד, אני חושבת שזה חלק מראיית העולם האוסידיסטית: להסתכל על כל דבר שנקרה בפנינו, במיוחד משהו לא צפוי וחדש, כעל איום ולא הזדמנות, כי הרי המוח שלנו עסוק ללא הרף בחיפוש אחר סכנות שאינן קיימות. פעמים כל כך רבות בחיי הייתי בסיטואציות שבהן הייתי פשוט אומללה, אבל החשש שמא עשיית שינוי היא טעות, גרם לי להסס ולנתח מחדש שוב ושוב, מתוך ניסיון עקר ומטופש שאולי בכל זאת אוכל לגרום למצב הרע שבו הייתי להסתדר מעצמו מבלי לעשות את השינוי ההכרחי. יותר מדי פעמים בחיי שכנעתי את עצמי שעדיף להישאר באיזור המוכר והבטוח, גם אם אינני מאושרת.
בסופו של דבר, ולאחר שעיניתי את עצמי תקופה ארוכה (מדי), הגעתי סוף סוף להבנה שלפעמים צריך לקבל החלטה, לעשות את השינוי ולחתוך! ומה קרה, אתם שואלים? פתחתי את הדלת לכל כך הרבה אושר, שאני מברכת את ההחלטה הקשה הזאת עד היום....
הרפלקס המותנה שלי (וזה כך עד היום) הוא לתכנן כל דבר, להישאר באזור המוגן והבטוח ושהכל יילך בדיוק לפי התכנית המושלמת והאידילית (והלא מציאותית...) שאת פרטיה רקחתי במוחי, בלי לקחת בחשבון את האופי המשתנה של היקום.
אבל מה לעשות שאנחנו לא יכולים לכפות על היקום את התכנית שלנו?????
בואו נודה באמת: מי שמנסה לחיות את חייו בדיוק כפי שתכנן, מבלי להבין שאין לו שליטה על הכל, נידון לחיים של אומללות, כעס ותסכול. מהמקום שבו אני עומדת היום, אני לא מסכימה לחיות כך.
העולם שבו אנחנו חיים הוא כמו זרמי הים שכל הזמן משתנים. השינוי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.
כמובן שישנם האנשים שרוצים הכל בדיוק כפי שתכננו, ומוכנים לשחות כל הזמן נגד הזרם ולהיאבק בשינוי המתמיד של העולם, ולו בלבד שישיגו את מטרתם ולא ייכנעו לשינוי. זה בסדר לשחות נגד הזרם באופן מתמיד אם אתה דג סלמון עקשן שהישרדות המין שלו תלויה בכך. אבל אני כבר מזמן הבנתי שאני לא במלחמת הישרדות, זו רק צורת ההסתכלות האוסידיסטית שגורמת לי לפרש כל דבר חדש כאיום. את צורת המחשבה אפשר לשנות. אני לא במאבק הישרדות קיומי, כך שלפסול באופן מוחלט כל שינוי ולחפש את הסכנה בכל דבר חדש שהחיים מביאים איתם, הוא מתכון מושלם לסבל ומאבק תמידי.
אני לא מוכנה לחיות כך.
אז איך זורמים עם השינוי? איך מאמצים את הגמישות המחשבתית כדי לשנות כיוון ולהסתגל לשינויים מבלי להיאבק בהם?
שאלה טובה....
קודם כל מכירים בכך שהחיים הם עכשיו. אם נחיה את חיינו מתוך הבנה, שאם לא נעשה עכשיו אנחנו נתחרט אחר כך, אולי זה ייתן לנו את האומץ והדחף להפסיק להסס ולעשות.
פתגם מלא חכמה שקראתי לאחרונה אומר:
Making a big life change is scary. Know what's even scarier? REGRET
איזה משפט חזק!
בכל פעם בחיי שבה החלטתי להיות אקטיבית ולעשות שינוי, קשה ככל שיהיה, לא התחרטתי על כך. להיפך, זה רק גרם לי להיות יותר גאה בעצמי על כך שעשיתי מעשה למרות החרדה שהייתה כרוכה בכך. במילים אחרות, לעשיית שינוי, ולו הקטן ביותר, יש כוח גדול יותר ממה שנדמה, בגלל שזה נותן לנו ביטחון ותחושת חוזק ומסוגלות. כשאני הייתי עוד בתחילת הטיפול ועשיתי שינוי קטן, החשיפה הקטנה ביותר בטיפול, וראיתי ששום אסון לא קרה ושאני בעצם מסוגלת, זה נתן לי כל כך הרבה כוחות! לו היו אומרים לי בתחילת הטיפול לעשות חשיפות בדרגה הגבוהה ביותר הייתי לוקחת את הרגליים שלי ובורחת כיוון שלא האמנתי שאני מסוגלת לעמוד ברמת החרדה. אבל התרגול של שינוי קטן, חשיפה קטנה אחת בכל פעם נתן לי עוד ועוד כח, פתאום הרגשתי שאני יכולה להאמין בעצמי ולהתקדם הלאה לשלב הבא, וכך, בניתי את הטיפול נדבך על נדבך, עד שהגעתי לחשיפות הגבוהות ביותר.
זה יישמע לכם אולי מוזר, אבל כל השינויים הקטנים האלו שנבנים כנדבך אחד על השני בטיפול של חשיפה ומניעת תגובה היו בשבילי לא פחות מחוויה מעצימה! אני יודעת מה אתם תשאלו עכשיו, ובצדק: איך זה אפשרי שעשיית חשיפות שגורמות לי חרדה כל כך גבוהה היא חוויה מעצימה? כן, גם אני לא הייתי מאמינה לזה בעבר, אבל ככל שעשיתי יותר ויותר חשיפות וראיתי שהקטסטרופה לא מגיעה ושהשמש ממשיכה לזרוח והאדמה לא רועדת, כך קיבלתי יותר ויותר ביטחון להמשיך הלאה את התהליך. הרגשתי שאני סוף סוף מחזירה לעצמי את השליטה ומתקנת עוול של שנים. עוול שעשיתי לעצמי. ולהזכירכם, הכל התחיל בשינוי אחד קטן.....
לסיכום, האם שינוי הוא איום או הזדמנות? הכל תלוי בפרשנות שלנו ובדרך שבה אנחנו רואים את העולם. לפעמים ההתמסרות לשינוי היא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לנו.
שלכם
Ocd status post
