לאחרונה קיבלתי מהיקום תזכורת עד כמה הכל בחיינו שברירי ובר חלוף, וכמה אנחנו טועים לחשוב שהכל בר תכנון ונמצא בשליטתנו (לעניין השליטה נחזור אחר כך...).
אחרי חצי שנה של תקווה ורצון, שבועיים אחרי שהתרגשתי לגלות שאני בהריון, ואחרי שכבר התחלתי לתכנן בית חולים, מטפלת, איפה לשים את מיטת התינוק וכו וכו דברים רחוקים ולא רלוונטיים כרגע, הייתה לי הפלה ספונטנית.
הרגשתי שהחיים נתנו לי סטירת לחי. יותר מזה, פתאום הבנתי שאני כל הזמן עסוקה בלתכנן, לבנות מגדלים באוויר, לחפש את הפנטזיה המושלמת שבה אהיה מאושרת, כשלמעשה כל זה הוא אשליה. מה שחשוב הוא לא מה יקרה עוד שנה, שנתיים, אלא איך אנחנו מרגישים כשאנחנו קמים היום בבוקר, מי האנשים שאיתנו ואיך הם גורמים לנו להרגיש, האם אנחנו גורמים לעצמנו סבל עכשיו, ואם כן, מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות זאת?
איך כל זה קשור לחרדה, ל-ocd, אתם שואלים?
דרך ההתמודדות שלי עם ה- ocd בטיפול למדתי דרך חדשה להסתכל על אירועים (בין היתר אירועים שליליים) בחיי, וזה נתן לי כלים להתמודד גם עם מה שקרה לי בשבוע האחרון.
ocd קשור לדרך שבה אנחנו רואים ומפרשים את האירועים בחיינו כאיום, כאירוע שלילי פוטנציאלי. זה קשור לשליטה, או יותר נכון, לנכונות שלנו לוותר עליה. הרי בשביל מה אוסידיסטים עושים את כל הטקסים, בדיקות, שטיפות, ספירות, ובאופן כללי, מענים את עצמם עד אפיסת כוחות (אני יודעת, הייתי שם...)? בגלל חוסר היכולת לסבול את העובדה שאין לנו שליטה על היקום! אין לנו! אנחנו מנסים למנוע את הקטסטרופה באלף ואחת דרכים, במקום להיכנע, לתת לחרדה להציף אותנו, ולאט לאט לתת לה לדעוך. כך גם כאן. המפתח הוא לקבל את זה שהשליטה לא בידינו. אני אומנם חשבתי שהכל נמצא בשליטתי, כולל התזמון של ההיריון הזה עם העבודה שלי ועם שאר חיי, אבל המציאות מוכיחה אחרת. אנחנו לא יכולים לשלוט בנסיבות, רק באופן שבו אנחנו מגיבים אליהן. לא הייתה לי שליטה על הגוף שלי ועל מה שהתרחש בתוכו, למרות כל האהבה והתקווה וההתרגשות ששידרתי פנימה.
השבוע נזכרתי בתרגול הזה שעשיתי כשעבדתי בטיפול על חשיפה ומניעת תגובה, על זה שהכרחתי את עצמי להיות נוכחת וקשובה לעצמי, למחשבות שלי, לגוף שלי, באותם הרגעים שהרגשתי שאני מאבדת שליטה. התמסרתי לחרדה ונתתי לעצמי לחוות אותה, תוך כדי אמירה לעצמי, שעוד מעט החרדה תרד ואני אמשיך הלאה בחיי, חזקה יותר ובטוחה יותר בעצמי. באופן פרדוקסלי, כשאנחנו מוותרים על השליטה במודע ובכוונה, בסופו של דבר אנחנו מוצאים שלווה.
כשהתחלתי בטיפול, זה נראה לי כמו משימה ענקית ומפחידה עד כדי בלתי אפשרית, אבל אז המטפל שלי אמר לי לבנות סכמה של שלבים. כל פעם צעד קטן, שלב אחרי שלב, נדבך על נדבך, וזה עבד. העבודה שעשיתי את זה יום אחר יום, משימה אחרי משימה, נושמת עמוק וצוללת פנימה, זה מה שעזר לי להתקדם עד שהשלמתי את היררכית המשימות שלי. כמו בטיפול, כך גם כאן: אמרתי לעצמי שאני לוקחת את זה יום אחרי יום, הבנתי את חוסר הטעם בלתכנן ולדאוג מה יהיה בעוד שנה שנתיים (מה הטעם בתכנונים האלו בכלל?). ננשום עמוק, ונעבור קודם כל את מחר (עם תוצאות בדיקת הדם שאמורות לרדת כדי לשלול הריון חוץ רחמי), זה הכל, לא צריך יותר. אחרי כך נעבור את מחרתיים, ונקווה שהרופא יגיד שאלו תוצאות סבירות ושחרב הגרידה בבית חולים שהגיעה משום מקום לפני שבוע והונחה פתאום על צווארי, תעלם. אחר כך התקווה שמגמת הירידה של הורמון ההיריון בבדיקות הדם תמשיך עד לאפס, ואז אני אדע שזהו, זה נגמר. ואחר כך שהדימום הזה כבר ייגמר ואני אדע שסיימתי את הפרק הזה בחיי ואפשר להמשיך הלאה. כך גם הכאב שאני מכריחה את עצמי במודע לחוות ולא להדחיק, יילך ויירד עם הזמן, ולאט לאט אני אשלים עם זה.
תקוות קטנות, 100% בהווה ואפס נוכחות בעתיד. הכל ב-baby steps. ביטוי קצת אירוני בהתחשב בנסיבות, אבל זה מה יש...
ועוד דבר: התרכזתי במה שיש, לא במה שאין. גיליתי שכעת אני אוהבת את ילדיי עוד יותר ממה שתיארתי לעצמי, שיש לי כל כך הרבה דברים טובים בחיי, ושהחיים שלי ימשיכו. הטיפול הוא זה שנתן לי את היכולת לא לראות הכל דרך מסננת שלילית מוגזמת אלא לאזן בין הדברים החיוביים לשליליים ועל ידי כך למצוא תקווה.
ב-ocd יש נטייה לראות את החיים דרך פילטר שלילי, למזער את הטוב ולהבליט את הרע. ברגע שמודעים לזה ועובדים על המשקפיים שדרכן אנחנו רואים את החיים, מקבלים כוחות התמודדות.
ואיך זה מתקשר לך, הקורא/ת? אני מניחה שלך, שקורא/ת את הבלוג הזה יש חיים מורכבים, לא מושלמים, והחיים שלך מן הסתם לא נעשים קלים יותר עם המשא הזה של ה-ocd על הכתפיים. אבל ההפרעה היא זאת שגורמת לנו לראות את החיים בעיניים של קושי, של איום, של משבר בלתי פוסק, שמתיש אותנו פעם אחרי פעם מחדש. אפשר להפחית את הסבל הזה על ידי שינוי אופן ההסתכלות שלנו על הדברים. אני יודעת כי הייתי שם, בורחת מהסכנה הדמיונית שלי פעם אחרי פעם, 20 פעם ביום, פעמים פחות ולפעמים יותר, עבד של החרדה שלי.
החיים שלנו לעולם לא יהיו כמו שיט במים רגועים, תמיד יהיו טלטלות, קשיים, אכזבות, אבל הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי עזר לי לצמוח ולהבין שלא כל גל קטן בים הוא סערה ענקית. שיש גם צורה חיובית להסתכל על האירועים בחיינו, ושהאושר הוא עכשיו.
שלכם
ocd status post
אחרי חצי שנה של תקווה ורצון, שבועיים אחרי שהתרגשתי לגלות שאני בהריון, ואחרי שכבר התחלתי לתכנן בית חולים, מטפלת, איפה לשים את מיטת התינוק וכו וכו דברים רחוקים ולא רלוונטיים כרגע, הייתה לי הפלה ספונטנית.
הרגשתי שהחיים נתנו לי סטירת לחי. יותר מזה, פתאום הבנתי שאני כל הזמן עסוקה בלתכנן, לבנות מגדלים באוויר, לחפש את הפנטזיה המושלמת שבה אהיה מאושרת, כשלמעשה כל זה הוא אשליה. מה שחשוב הוא לא מה יקרה עוד שנה, שנתיים, אלא איך אנחנו מרגישים כשאנחנו קמים היום בבוקר, מי האנשים שאיתנו ואיך הם גורמים לנו להרגיש, האם אנחנו גורמים לעצמנו סבל עכשיו, ואם כן, מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות זאת?
איך כל זה קשור לחרדה, ל-ocd, אתם שואלים?
דרך ההתמודדות שלי עם ה- ocd בטיפול למדתי דרך חדשה להסתכל על אירועים (בין היתר אירועים שליליים) בחיי, וזה נתן לי כלים להתמודד גם עם מה שקרה לי בשבוע האחרון.
ocd קשור לדרך שבה אנחנו רואים ומפרשים את האירועים בחיינו כאיום, כאירוע שלילי פוטנציאלי. זה קשור לשליטה, או יותר נכון, לנכונות שלנו לוותר עליה. הרי בשביל מה אוסידיסטים עושים את כל הטקסים, בדיקות, שטיפות, ספירות, ובאופן כללי, מענים את עצמם עד אפיסת כוחות (אני יודעת, הייתי שם...)? בגלל חוסר היכולת לסבול את העובדה שאין לנו שליטה על היקום! אין לנו! אנחנו מנסים למנוע את הקטסטרופה באלף ואחת דרכים, במקום להיכנע, לתת לחרדה להציף אותנו, ולאט לאט לתת לה לדעוך. כך גם כאן. המפתח הוא לקבל את זה שהשליטה לא בידינו. אני אומנם חשבתי שהכל נמצא בשליטתי, כולל התזמון של ההיריון הזה עם העבודה שלי ועם שאר חיי, אבל המציאות מוכיחה אחרת. אנחנו לא יכולים לשלוט בנסיבות, רק באופן שבו אנחנו מגיבים אליהן. לא הייתה לי שליטה על הגוף שלי ועל מה שהתרחש בתוכו, למרות כל האהבה והתקווה וההתרגשות ששידרתי פנימה.
השבוע נזכרתי בתרגול הזה שעשיתי כשעבדתי בטיפול על חשיפה ומניעת תגובה, על זה שהכרחתי את עצמי להיות נוכחת וקשובה לעצמי, למחשבות שלי, לגוף שלי, באותם הרגעים שהרגשתי שאני מאבדת שליטה. התמסרתי לחרדה ונתתי לעצמי לחוות אותה, תוך כדי אמירה לעצמי, שעוד מעט החרדה תרד ואני אמשיך הלאה בחיי, חזקה יותר ובטוחה יותר בעצמי. באופן פרדוקסלי, כשאנחנו מוותרים על השליטה במודע ובכוונה, בסופו של דבר אנחנו מוצאים שלווה.
כשהתחלתי בטיפול, זה נראה לי כמו משימה ענקית ומפחידה עד כדי בלתי אפשרית, אבל אז המטפל שלי אמר לי לבנות סכמה של שלבים. כל פעם צעד קטן, שלב אחרי שלב, נדבך על נדבך, וזה עבד. העבודה שעשיתי את זה יום אחר יום, משימה אחרי משימה, נושמת עמוק וצוללת פנימה, זה מה שעזר לי להתקדם עד שהשלמתי את היררכית המשימות שלי. כמו בטיפול, כך גם כאן: אמרתי לעצמי שאני לוקחת את זה יום אחרי יום, הבנתי את חוסר הטעם בלתכנן ולדאוג מה יהיה בעוד שנה שנתיים (מה הטעם בתכנונים האלו בכלל?). ננשום עמוק, ונעבור קודם כל את מחר (עם תוצאות בדיקת הדם שאמורות לרדת כדי לשלול הריון חוץ רחמי), זה הכל, לא צריך יותר. אחרי כך נעבור את מחרתיים, ונקווה שהרופא יגיד שאלו תוצאות סבירות ושחרב הגרידה בבית חולים שהגיעה משום מקום לפני שבוע והונחה פתאום על צווארי, תעלם. אחר כך התקווה שמגמת הירידה של הורמון ההיריון בבדיקות הדם תמשיך עד לאפס, ואז אני אדע שזהו, זה נגמר. ואחר כך שהדימום הזה כבר ייגמר ואני אדע שסיימתי את הפרק הזה בחיי ואפשר להמשיך הלאה. כך גם הכאב שאני מכריחה את עצמי במודע לחוות ולא להדחיק, יילך ויירד עם הזמן, ולאט לאט אני אשלים עם זה.
תקוות קטנות, 100% בהווה ואפס נוכחות בעתיד. הכל ב-baby steps. ביטוי קצת אירוני בהתחשב בנסיבות, אבל זה מה יש...
ועוד דבר: התרכזתי במה שיש, לא במה שאין. גיליתי שכעת אני אוהבת את ילדיי עוד יותר ממה שתיארתי לעצמי, שיש לי כל כך הרבה דברים טובים בחיי, ושהחיים שלי ימשיכו. הטיפול הוא זה שנתן לי את היכולת לא לראות הכל דרך מסננת שלילית מוגזמת אלא לאזן בין הדברים החיוביים לשליליים ועל ידי כך למצוא תקווה.
ב-ocd יש נטייה לראות את החיים דרך פילטר שלילי, למזער את הטוב ולהבליט את הרע. ברגע שמודעים לזה ועובדים על המשקפיים שדרכן אנחנו רואים את החיים, מקבלים כוחות התמודדות.
ואיך זה מתקשר לך, הקורא/ת? אני מניחה שלך, שקורא/ת את הבלוג הזה יש חיים מורכבים, לא מושלמים, והחיים שלך מן הסתם לא נעשים קלים יותר עם המשא הזה של ה-ocd על הכתפיים. אבל ההפרעה היא זאת שגורמת לנו לראות את החיים בעיניים של קושי, של איום, של משבר בלתי פוסק, שמתיש אותנו פעם אחרי פעם מחדש. אפשר להפחית את הסבל הזה על ידי שינוי אופן ההסתכלות שלנו על הדברים. אני יודעת כי הייתי שם, בורחת מהסכנה הדמיונית שלי פעם אחרי פעם, 20 פעם ביום, פעמים פחות ולפעמים יותר, עבד של החרדה שלי.
החיים שלנו לעולם לא יהיו כמו שיט במים רגועים, תמיד יהיו טלטלות, קשיים, אכזבות, אבל הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי עזר לי לצמוח ולהבין שלא כל גל קטן בים הוא סערה ענקית. שיש גם צורה חיובית להסתכל על האירועים בחיינו, ושהאושר הוא עכשיו.
שלכם
ocd status post
