I'm so OCD...

שלום לכולם

הייתי היום בכנס עבודה, לכאורה בכלל לא קשור לאוסידי, אבל פליטת פה של אחת המשתתפות גרם לי לחשוב על האופן שבו אנשים מחוץ למעגל האוסידי "תופסים" את ההפרעה ולא מבינים את מהותה ואת הסבל שהיא גורמת. 
בכנס נידון הנושא של חסמים העומדים בפני סגל הניהול הצעיר בהשגת יעדים ותקציבים וכו'. אחת המשתתפות הבכירות בפאנל אמרה "הרי כבר הגעתם למעמדכם והתקדמתם בזכות האובססיביות קומפולסיביות שלכם סביב הנושא שבו אתם מתעסקים, אז תשתמשו באובססיסיות קומפולסיביות...".

חשבתי לעצמי: כך נראה ocd? סוג של תכונה המקנה יתרון אבולוציוני לאלו שניחנו בו אל מול המתחרים?  ואם אכן כך-באיזה מחיר?

אני מניחה שיש פה מי שיתווכח איתי ויאמר שיש יתרונות מסויימים בנטייה לסדר ולשליטה שההפרעה מביאה איתה. אחרי לא מעט שנים למודות נסיון אני יכולה לאמר (עם לא מעט מרירות) את ההיפך: כל מה שהשגתי כשהיה לי אוסידי הייתי יכולה להשיג גם בלעדיו, ובהרבה פחות סבל.

איזה פרדוקס מוזר: מצד אחד מטבע הלשון I'm so OCD הפך להיות ממש מקובל בארה"ב וגם בארץ לא פעם אומרים "היא הייתה אובססיבית לגביו עד שהשיגה אותו" וזה נשמע מובן מאליו בקרב אנשים ללא ההפרעה, ומצד שני, אותם אלו שסובלים ממנה מוציאים כל כך הרבה אנרגיה בבושה ובניסיון להסתיר אותה...אין שום סיבה לאדם הסובל מאוסידי להתבייש, וככל שמנסים להסתיר יותר, זה רק מבודד אותך משאר העולם ומגביר את הסבל. מנסיון!

ואם כבר מדברים על זה, לפני כמה חודשים עמד מולי במקרה מטופל עם אוסידי (אני עוסקת במקצוע טיפולי), ובשיא הספונטניות, ללא שום תכנון מוקדם אמרתי לו- "גם לי היה אוסידי, אבל עברתי טיפול ואפשר לצאת מזה". הוא היה בהלם. התחיל לדבר איתי על הטיפול שעשיתי, מה שהוא עובר והאם באמת אין לי סימפטומים יותר בכלל. בסוף השיחה חייך והודה לי על זה שנתתי לו תקווה. מיותר לציין שזה עשה לי את היום(:
אל תתביישו בעצמכם! אתם לא אשמים, אתם הקורבן, והסתרה רק מזיקה לכם, כי היא מונעת ממכם לקבל תמיכה שעשויה לעזור מאוד. העובדה שסיפרתי לבעלי על האוסידי שנים אחרי שהסתרתי ממנו נתנה לי כל כך הרבה כוחות בזכות התמיכה שלו ללא סייג. ואדם תומך אחד עושה את כל ההבדל!

בהצלחה

ocd status post

הטיפול כנקודת מפנה

שלום לכולם,
כשהתחלתי את הטיפול באוסידי, לא תיארתי לעצמי את עומק השינוי שהוא יביא לחיי. השינוי הכי גלוי ונפלא שיצרתי הוא חיים ללא אוסידי כמובן, אבל ככל שהזמן עובר, אני מגלה את ההשפעות הנוספות של הטיפול, אלו שלא ציפיתי להם כלל, כמו למשל לחשוב על מתן תמיכה וייעוץ לאחרים שסובלים מההפרעה.
ממה זה נובע? אני מניחה שזה הדבר הכי טבעי להרגיש עבור מי שעברה את הדרך הזאת. אני, שמגיל 15, שטפתי ידיים, בדקתי דלתות, ספרתי, כתבתי לעצמי פתקים עם מנטרות, עשיתי טקסים בהם אמללתי והתעללתי בעצמי -אני, יותר מכולם, מבינה, מה עובר על אדם שסובל מאוסידי ואולי (?) יכולה גם לעזור לו.
תוך כדי הטיפול הרגשתי שאני מגלה מחדש את עצמי.  אחרי כל כך הרבה שנים של טקסים וחרדות, כאילו לקחתי פטיש וניפצתי לרסיסים את המפלצת ששלטה על חיי. ואיזו תחושת שחרור מדהימה זאת הייתה! הרגשתי שאני כותבת מחדש את דפי ההיסטוריה של חיי, ורציתי לשתף את כל העולם בזה.
אז פתחתי בלוג.
כתבתי לא מעט על להטמיע את עצמנו בתוך החרדה מתוך קשיבות מודעת, על הכרה בכך ש"כן, עכשיו אני חרדה, ואני לא נמנעת או מנטרלת את התחושה הזו, אלא חווה אותה במלואה, מתוך הבנה שעוד מעט זה יחלוף, והחרדה תשכך". ויותר מכך, שמה שיעלה עם הזמן זו תחושת ביטחון. ניצחון, לא פחות! תחושה שאני היא זו ששולטת על חיי ולא מנגנון פרשנות מוטעה שסיגלתי לעצמי עם השנים.
למדתי גם להסתכל על המחשבות שלי באופן ביקורתי, לא לקבל אותן כעובדה אובייקטיבית אלא כפרשנות סובייקטיבית של המציאות. והבנתי שאפשר לשנות את אופן ההסתכלות שלנו על העולם. אחרי עבודה קשה, שיניתי את האופן שבו אני מסתכלת ורואה את העולם; לא עוד דרך משקפיים שחורות של איום והימנעות ממנו אלא דרך משקפיים של התמודדות והתגברות.
ואת כל זה ניסיתי להעביר כאן בבלוג. אני מקווה שעזרתי לכם, גם אם באופן המינורי ביותר.
כשהתחלתי את הטיפול, לא תיארתי לעצמי באילו רבדים של עומק הוא ישפיע על חיי. לאחרונה התחלתי להרגיש שהחוויה הזאת הייתה כל כך משנת חיים עבורי, שאני רוצה לקחת את כל התובנות והחוויות שצברתי, ולכוון את כל האנרגיה הזאת למקום נכון. לפתוח קבוצת תמיכה. לתת לאנשים אחרים את התקווה שאפשר לחיות ללא קומפולסיות וללא מחשבות טורדניות.
אני לא רופאה ולא מתיימרת לדעת איך לטפל. אבל זאת גם לא המטרה שלי. המטרה שלי היא לתת לאנשים את האומץ והדרייב ללכת נגד האינסטינקט של עצמם, ולו פעם אחת, כדי לגלות שבעצם יש להם את הכוח לשבור את הלופ שהם נמצאים בו. אם אכן אצליח בזה, אז אני את שלי עשיתי.
כמובן שיש פה הרבה ספק והרבה מאוד חשש: האם אני לא מפחדת להיחשף? האם אני אוכל להקדיש לזה את הזמן הראוי לו במסגרת כל המחויבויות האחרות שלי? וכמובן-החשש שמא אני לא אוכל לעמוד בזה יחד עם כל הדברים האחרים שקורים בחיי.  שזה יגרום לי להקדיש פחות זמן לילדים שלי, שזה יפריע ללימודים שלי. זה מפחיד אותי. הראש השקול שלי אומר לי: "אולי בכלל אלו יותר מדי מחויבויות שאני לוקחת על עצמי ואולי זה יכניס אותי ללחץ מיותר". זה אותו הראש שבמשך שנים דחה את הטיפול, כי לא רצה להתייצב אל מול הפחד והעדיף לעשות קומפולסיות במקום להתמודד. אבל אני, לא יכולה ולא רוצה להתעלם מהרגש שמתפוצץ מרוב רצון לשתף ולדבר על כל מה שהחזקתי עמוק בלב מרוב בושה במשך יותר מדי שנים.
אז כן, אני חושבת שנלך על זה ונקפוץ למים. אשמח לשמוע מה אתם חושבים. איך אתם הייתם מדמיינים את סביבת התמיכה שתהיה לכם מועילה ומנחמת, כזו שתיתן לכם כוחות? כל רעיון יתקבל בברכה.
ocd status post

האם בגלל סיכוי של 0.0000001% אנחנו נהרוס לעצמנו את החיים?