מחקרים בפסיכולוגיה שמנסים להבין מהן הפרעות חרדה ומה מניע אותם מוצאים, שאחד המאפיינים הבסיסיים של חרדה הוא יצירה וחיזוי מוגברים של תרחישי סכנה עתידים וראיית שחורות. במלים אחרות, בכל סיטואציה שהיא, אדם חרד יחזה בעיני רוחו הרבה יותר אפשרויות שליליות וידמיין את התרחיש הגרוע ביותר. להביט אל האופק ולראות את מה שיכול להשתבש. לפרש כל שינוי כאיום ולא כהזדמנות.
כשמבקשים מקבוצת אנשים חרדים לחזות בעיני רוחם תוצאות או אירועים עתידיים ומשווים זאת לאנשים ללא תסמיני חרדה, מוצאים פעם אחרי פעם שאנשים עם חרדה חוזים אירועים שליליים עתידיים משמעותית יותר. קוראים לזאת הטית פסימיזם.
בשיא המצוקה שלי, זה אכן היה כך. עכשיו, במבט לאחור, אני מבינה שפחדתי לחיות, שלא לדבר על לעשות שינויים מיוזמתי: שינוי היה עבורי בבחינת איום בלתי נסבל. שנים הייתי כזאת; אני זוכרת את עצמי צועקת על בעלי כשרצה שנשקול ברצינות לעזוב לעיר אחרת, לא כי אני לא אוהבת את בעלי או כי חשבתי שזה רעיון מופרך, עובדה שאכן עברנו ואני חושבת שזה היה צעד מאוד נכון, אלא כי באותו הרגע ראיתי רק את התרחיש השלילי, דמיינתי עד כמה קשה יהיה לנו, כמה הכל צפוי להיות יותר גרוע בעקבות המעבר וכמה זאת עלולה להיות טעות. כשהוצאתי את זה עליו, מה שדיבר מגרוני היה החרדה וראיית השחורות האוטומטית שלי, המסננת השלילית שדרכה ראיתי וצפיתי הכל.
ובגלל שבאופן אוטומטי המוח של אדם חרד מכוון לחזות סכנה, הוא גם נוטה פחות לקחת סיכון. אנשים חרדים נוטים יותר לבחור בתוצאות מידיות אך צנועות ובסיכון נמוך. לא הם אלו שיאמינו בעצמם, יחשבו בגדול, יקחו סיכון וידחו את העכשיו בכדי לזכות בפרס הגדול בהמשך.
בקיצור, לחיות בתוך הקונכיה של עצמך, לא להתפתח, לא לגדול, רק דבר אחד: לשרוד.
ואני יושבת וקוראת את כל המחקרים האלו לצורך עבודה אקדמית שאני עושה, ורואה בדיוק את ההתנהלות שלי. מנתחת אחד לאחד את ההתנהגות שלי ומה שמניע אותי בהתמודדות עם הקונפליקטים היומיומיים בחיי העכשוויים, ומבינה שכך בדיוק אני פועלת. יוצרת הטית פסימיזם, ומפחדת להסתכן ולהאמין בעצמי.
אולי זה הדבר שמנע ממני ומהרבה אחרים שסבלו כל כך הרבה בגלל ההפרעה הזאת, להגיע לטיפול: הפחד להסתכן, חוסר האמון בעצמי שאני יכולה לזה, ראית השחורות והציפיה שהטיפול ממילא לא יצליח. זה משהו שטבוע עמוק בתוך הדנא של ההפרעה.
זה מזכיר לי, שכשהגעתי לטיפול וסיפרתי למטפל שלי שכבר הייתי בטיפול קודם לפני 20 שנה במשך למעלה מחמש שנים וזה לא הצליח ולכן איזה סיכוי יש לזה באמת לעבוד, הוא הסתכל עליי ואמר: איך את יודעת מראש שהטיפול לא יעזור? מה, את נביאה?
לא. זאת פשוט הייתה הטיית הפסימיזם שדיברה מגרוני.
אוסידי זה פחד מסכנה ומתרחיש אימים שלילי שאנחנו רואים בעיני רוחנו, אבל לפעמים צריך ללכת דרך הסכנה הזאת, ולראות שבעצם החיזיון השלילי הזה שאנו יוצרים במו מוחינו הוא יציר דמיונינו בלבד ותו לא.
בהצלחה
ocd status post
כשמבקשים מקבוצת אנשים חרדים לחזות בעיני רוחם תוצאות או אירועים עתידיים ומשווים זאת לאנשים ללא תסמיני חרדה, מוצאים פעם אחרי פעם שאנשים עם חרדה חוזים אירועים שליליים עתידיים משמעותית יותר. קוראים לזאת הטית פסימיזם.
בשיא המצוקה שלי, זה אכן היה כך. עכשיו, במבט לאחור, אני מבינה שפחדתי לחיות, שלא לדבר על לעשות שינויים מיוזמתי: שינוי היה עבורי בבחינת איום בלתי נסבל. שנים הייתי כזאת; אני זוכרת את עצמי צועקת על בעלי כשרצה שנשקול ברצינות לעזוב לעיר אחרת, לא כי אני לא אוהבת את בעלי או כי חשבתי שזה רעיון מופרך, עובדה שאכן עברנו ואני חושבת שזה היה צעד מאוד נכון, אלא כי באותו הרגע ראיתי רק את התרחיש השלילי, דמיינתי עד כמה קשה יהיה לנו, כמה הכל צפוי להיות יותר גרוע בעקבות המעבר וכמה זאת עלולה להיות טעות. כשהוצאתי את זה עליו, מה שדיבר מגרוני היה החרדה וראיית השחורות האוטומטית שלי, המסננת השלילית שדרכה ראיתי וצפיתי הכל.
ובגלל שבאופן אוטומטי המוח של אדם חרד מכוון לחזות סכנה, הוא גם נוטה פחות לקחת סיכון. אנשים חרדים נוטים יותר לבחור בתוצאות מידיות אך צנועות ובסיכון נמוך. לא הם אלו שיאמינו בעצמם, יחשבו בגדול, יקחו סיכון וידחו את העכשיו בכדי לזכות בפרס הגדול בהמשך.
בקיצור, לחיות בתוך הקונכיה של עצמך, לא להתפתח, לא לגדול, רק דבר אחד: לשרוד.
ואני יושבת וקוראת את כל המחקרים האלו לצורך עבודה אקדמית שאני עושה, ורואה בדיוק את ההתנהלות שלי. מנתחת אחד לאחד את ההתנהגות שלי ומה שמניע אותי בהתמודדות עם הקונפליקטים היומיומיים בחיי העכשוויים, ומבינה שכך בדיוק אני פועלת. יוצרת הטית פסימיזם, ומפחדת להסתכן ולהאמין בעצמי.
אולי זה הדבר שמנע ממני ומהרבה אחרים שסבלו כל כך הרבה בגלל ההפרעה הזאת, להגיע לטיפול: הפחד להסתכן, חוסר האמון בעצמי שאני יכולה לזה, ראית השחורות והציפיה שהטיפול ממילא לא יצליח. זה משהו שטבוע עמוק בתוך הדנא של ההפרעה.
זה מזכיר לי, שכשהגעתי לטיפול וסיפרתי למטפל שלי שכבר הייתי בטיפול קודם לפני 20 שנה במשך למעלה מחמש שנים וזה לא הצליח ולכן איזה סיכוי יש לזה באמת לעבוד, הוא הסתכל עליי ואמר: איך את יודעת מראש שהטיפול לא יעזור? מה, את נביאה?
לא. זאת פשוט הייתה הטיית הפסימיזם שדיברה מגרוני.
אוסידי זה פחד מסכנה ומתרחיש אימים שלילי שאנחנו רואים בעיני רוחנו, אבל לפעמים צריך ללכת דרך הסכנה הזאת, ולראות שבעצם החיזיון השלילי הזה שאנו יוצרים במו מוחינו הוא יציר דמיונינו בלבד ותו לא.
בהצלחה
ocd status post
