כוחן של טראומות: מטראומות העבר לחוויות המתקנות ולסגירות המעגל של ההווה

כל מי שסבל מ-ocd אי פעם מכיר היטב את תיבת הפנדורה לה אני מקדישה את הפרק הנוכחי. הכוונה היא
לטראומות האישיות של זיכרונות הקשורים לחוויות ה-ocd שליוו אותי במשך שנים.
שק מלא בזיכרונות מכאיבים מאירועים של עשיית טקסים מתישה או חרדה עמוקה שהופיעו בדיוק ברגע הכי לא מתאים, רגעים מרגשים של אושר שפשוט נהרסו בגלל חשיפה לטריגר מעורר חרדה, ועלבונות שספגתי מאנשים רעי לב (או סתם טיפשים) שהותירו צלקת עמוקה של בושה וסטיגמה.
אירועים שלא שוכחים לעולם.
לעולם לא אוכל לשכוח את החרדה והקומפולסיות שהעיבו על אושרי ביום הנישואים שלי, כשאני שוטפת ידיים באמבטיה ובעלי כמה מטרים לידי בחדר השינה, לא מודע בכלל למה שאני עושה ול"עולם המקביל" שבו אני חיה (שלא לדבר על האשמה שנאלצתי לחיות איתה)? או את ההערה המרושעת שאמרה לי בת כיתתי, רגע אחרי שהושיבו אותה לידי באחת מבחינת הבגרות, משהו בסגנון "אל תפריעי לי עם הטקסים שלך"? איך אני יכולה לשכוח את תחושת הייאוש שליוותה אותי באמצע שטיפת ידיים אינסופית כשכל משפחתי נמצאת בקרבת מקום בחגיגת יום הולדת ואני אחוזת אימה שאולי מישהו שומע את הטקס שאני מבצעת?
בדרך כלל היו הזיכרונות האלו נעולים היטב על מנת שלא לאפשר להם לצוף אל פני התודעה, אחרת זה יהיה פשוט כואב מדי. אני לימדתי את עצמי לנעול את הזיכרונות האלה כמה שיותר עמוק, להתעלם מקיומם ולהעמיד פנים כאילו לא התרחשו מעולם. במילים אחרות, לחיות בהכחשה ולשקר לעצמי. כך, חשבתי, אהיה מוגנת ולא אצטרך להתמודד עם אי הנוחות הכרוכה בכך. כך זה היה שנים. אבל לאורך זמן, זה אכל אותי מבפנים, כי איך אפשר להדחיק ולהתעלם מהפיל הלבן הגדול שנמצא בחדר?
ללא היכולת להשלים עם החוויות המכאיבות הללו, הן אכן הפכו לטראומות. סוס טרויאני שישב בתוכי והפרשים החבויים בתוכו היו לתולעים שכרסמו בשלוות הנפש שלי לאורך שנים ומנעו ממני סיכוי להיות אי פעם מאושרת באמת. הצלקות שהשאירו בי אירועים של טקסים מתישים ומייסרים היו כל-כך קשות, שהפכתי לדרוכה תמידית ולא יכולתי להסיר את שריון ההגנה התמידי שלי, ולמעשה מוקד החיים שלי הפך למלחמת הישרדות מתמדת מפני האיום הבא.
אבל דבר אחד נפלא יצא מהאירועים הללו, כואבים ככל שהיו: הם שימשו עבורי כמנוע לשינוי.
התמריץ הראשוני שלי להגיע לטיפול היה בעקבות אירוע כזה, שבו נוכחתי לדעת ששטיפות הידיים שניסיתי להסתיר מכל העולם הם סוד גלוי לכל, אחרי שעמיתה לעבודה סיפרה לי שאנשים מדברים ביניהם שאולי משהו לא בסדר אצלי כי הם שומעים רעשים שאני משמיעה בשירותים במקום העבודה שלי.
מעולם לא הרגשתי כל-כך חשופה, נבוכה ומבוישת כפי שהרגשתי באותו היום!
טראומה יכולה לשמש תמריץ לתחילת השינוי, כי זה מה שהביא אותי להחלטה שאני לא מוכנה לחיות כך יותר.
זו הייתה טראומה אחת יותר מדי.
ואז, הגיע הטיפול.
לאט לאט, התחלתי לספר למטפל על הטקסים שנהגתי לבצע, על החרדות שלי, ועל חוויות של טראומות שה-ocd הביא לחיי. בהתחלה זה היה מלווה במבוכה רבה, אבל בהמשך (להפתעתי הרבה), מתוך תחושת שחרור והקלה אדירה שסוף סוף אני יכולה לשתף מישהו בכל הכאב שצברתי במשך שנים. לא הבנתי זאת לפני הטיפול, אבל נפשי שוועה להוציא את הכל החוצה! כל הטראומות של חוויות העבר שהחבאתי בתוך עצמי והסודות שהחזקתי בבטן יצרו עליי משא כבד מאוד, ואני אפילו לא הייתי מודעת לזה. זה היה כמו פצע מלא מוגלה שלא יכול היה להחלים אלמלא ייפתח.
בפעם הראשונה בחיי שפכתי את ליבי ושחררתי את הזיכרונות המכאיבים שנשאתי לבדי, מהקופסא בה היו נעולים! ואיזו הקלה נהדרת זאת הייתה!
פתאום, אחרי כמה שבועות של טיפול, הבנתי בדיעבד, שיש בתוכי משקעים אדירים של כאב שלא הייתי מודעת לעוצמתם (בגלל ההדחקה כמובן....).
בעצם, לפני שהתחלתי את הטיפול, לא הייתי מודעת בכלל לצורך שלי לשחרר החוצה את כל הרגשות הללו. הייתי כל כך עסוקה בלבצע את הטקס "נכון" בכדי "להגן" על עצמי, שלא עצרתי לרגע להתייחס לכל הסבל שגרמתי לעצמי. הסבל שלי היה משני, לא רלוונטי כרגע, ותמיד דחפתי אותו לנישה עמוקה בתוכי מתוך התעלמות מוחלטת.
אף פעם לא הרשיתי לעצמי להרגיש.
ואילו עכשיו, כשהתחלתי לדבר על הזיכרונות האלו, פתאום הרגשתי צורך אדיר לבכות ולשחרר את כל הסבל הזה החוצה. כמו סכר שבמשך שנים החזיק את כל המים שגעשו לכיוונו ועכשיו הוא עומד להיפרץ. וכשאמרתי את זה, המטפל שלי הציע באופן הפשוט ביותר: תבכי. אם זה מביך אותך שאני פה, את יכולה לבקש ממני לצאת, תתני לעצמך את הזמן שאת צריכה להתפרק, וכשתהיי מוכנה אחזור.
לפעמים, הפתרון הפשוט ביותר הוא גם הנכון ביותר.
זה אומנם לא קרה באותו ערב בדיוק, אבל הנחשול האדיר שעמד לפרוץ את הסכר היה בדרכו, ושנינו ידענו את זה.
ואכן הסכר נפרץ. ועוד איך!
ערב אחד, אולי שבוע-שבועיים אחרי השיחה הזאת, הייתי אחרי עוד קומפולסיה מתישה. סיימתי לשטוף ידיים והייתי כל-כך מיוסרת ומתוסכלת. בעלי ישן כבר, וכל האשמה על כך שבצעתי קומפולסיות מאחורי גבו והסתרתי ממנו דבר כל כך משמעותי כל השנים האלו, הוסיפה לדכדוך שלי עוד יותר. נדמה היה שהסבל משטיפת הידיים האחרונה הזאת, הצטרף לכל הסבל שאגרתי כל השנים, וכל זה רק חיכה להשתחרר.
התיישבתי על הכיסא ליד שולחן המטבח, ובכיתי. בכיתי על הכל. על כל השנים, על העלבון, על הבושה, על התסכול ותחושת חוסר האונים, על תחושת הפסיביות הנוראית שהרגשתי כשנאלצתי לציית למערכת חוקים דרקונית ששולטת בי, על השנים שאיבדתי להפרעה הזאת, על החלומות שלא הגשמתי בגללה ועל ההחמצות שנבעו מכך, על העובדה שהיא שולטת בחיי ולא אני, על החרדה שתמיד מגיעה ברגע הלא נכון כשאני לא מוכנה ותופסת אותי בגרון וחונקת אותי, על לילות של חרדה חזקה כל-כך, כאילו שמו מכבש על החזה שלי ואני לא מסוגלת לנשום, על השנאה האדירה כלפי ה-ocd וכלפי עצמי שהרגשתי כשמצאתי את עצמי עומדת בשירותים ולא מצליחה לסיים את הריטואל, ועל הסבל שהיא גרמה לי רק כמה דקות לפני כן כשנאלצתי לשטוף ידיים בדיוק כפי שהיא דרשה ממני.
בכיתי על הכל.
הבכי היה קטרזיס נפלא. זה היה פשוט הדבר הנכון לעשות: לפתוח את החלון ולתת דרור לרגשות המודחקים שלי להשתחרר החוצה.
אבל דבר נפלא נוסף קרה באותו לילה: ממש לפני שנרדמתי עלתה בי מחשבה חדשה: נכון, עשיתי עוד טקס היום, ואולי אבצע מחר או מחרתיים, אבל אני בטיפול, ואני מרגישה שאני נמצאת בעיצומו של תהליך שינוי, ויום אחד בעתיד אני לא אצטרך לבצע את הטקס הזה. הרגשתי הקלה ואפילו, למרבה הפלא, תקווה.
אפשרתי לעצמי להרגיש באמת את כל הכאב והסבל שהביא ה-ocd לחיי, נתתי לו למלא אותי ולא התכחשתי לו עוד. ומתוך השחרור הזה הפציעה המוטיבציה והתקווה שאצליח לשנות את חיי, ואני מאמינה ששני הדברים קשורים האחד בשני.
במהלך הטיפול למדתי דבר נוסף על הטראומות שנשאתי עמי לאורך השנים. למדתי להקשיב להן. למדתי שהריפוי העמוק ביותר התרחש כאשר חזרתי לשם וסגרתי מעגל, כי לחוויות מתקנות יש כוח אדיר לרפא טראומה. במקרה זה, הטראומה שנשאתי סביב מה שגרם ה-ocd למערכות היחסים המשמעותיות בחיי.
אחד הדברים הקשים ביותר בשבילי בהתמודדות עם ocd היה הצורך להסתיר אותו מכל העולם, ובמיוחד מבעלי.
אלו נישואיי השניים. הייתי נשואה בעבר, גרושי גילה את ה-ocd שלי במקרה כשמצא אחד מפתקי הטקסים שלי יום אחד כשעוד גרנו יחד לפני הנישואים. משום מה הוא החליט להמשיך ואפילו הציע נישואים כעבור פחות משנה. הקשר בינינו היה מלא בעיות וההפרעה שלי בוודאי לא שיפרה את המצב. גרושי הרגיש כל כך מאוים מההפרעה כשגילה אותה, שהוא חזר שוב ושוב ודרש ממני להבטיח לו " למגר את ה-ocd". עם הזמן הוא נעשה אובססיבי סביב זה בעצמו. הוא דרש שאשתף אותו בכל הפרטים הקטנים של המחשבות הטורדניות (טעות!!!), בדק אותי, איים עליי בעתיד הקשר שלנו, גער בי, חקר אותי בכל פעם שנדמה לו שאני עושה קומפולסיה. הוא חנק אותי! יופי של סביבה תומכת ומתן מרחב לריפוי...
שלא תבינו אותי לא נכון. אני מאושרת שנפרדנו. אבל אחרי שהocd הרס את הקשר הקודם שלי, הגעתי להחלטה בקשר הרציני שהתחלתי עם בעלי (האהוב) שאני  בשום פנים ואופן לא אכניס את ה-ocd לקשר החדש.  כבר בשלב זה סחבתי איתי את הטראומה של הרס הקשר הקודם והצלקת הזאת גרמה לי להמנע בכל מחיר מלחזור לסיטואציה דומה. יכול להיות שהחלטתי לא לחשוף כי חששתי שלא ירצה אותי אם יידע על ההפרעה. יכול להיות שכבר כאבתי מדי ולא רציתי שהפצע הזה ייפתח שוב מחדש. בתקופת ההיכרות שלנו הטקסים היו בנסיגה ולא שלטו בחיי בעוצמה כפי שקרה בהמשך, כך שייתכן אפילו ששכנעתי את עצמי להאמין,  שאם הוא לא יודע ואני לא אספר לו, אז אולי בכלל אין לי את ההפרעה... ממש דוגמא מושלמת לבת יענה הטומנת ראשה בחול.
בשורה התחתונה העדפתי להרגיש אשמה, ללבוש מסיכה ולא לגלות לו דבר.
וכמה אשמה חשתי! כמה דיונים פנימיים ניהלתי בתוך עצמי על מנת לשכנע את עצמי שלא לספר לו זה הדבר הנכון! כמה שקרנית ובוגדת הרגשתי! וכמה שלא ניסיתי למסך את התחושה הנוראית הזאת, זה לא עבד.
כשהגעתי לפגישה הראשונה שלי עם מי שהפך למטפל שלי לא סיפרתי על קיומה לבעלי. עוד שקר במסכת ההסתרות שהעיבו על מצפוני. אבל כבר בפגישה הראשונית הזאת עם הפסיכיאטר שלא הכרתי, משהו השתנה בתוכי: אחרי שפתחתי את הפה ופרשתי ללא מעצורים את כל סיפורי בתמצית לנגד המטפל שלי (שבטח לא הבין מאיפה נפלתי עליו), הוא אמר לי בפשטות "את סובלת. את חיה בבית סוהר ואת סובלת". וחלק מבית הסוהר הזה היה בעקבות ההסתרה והבידוד שכפיתי על עצמי. אני הסתכלתי על החשיפה הזאת של לספר לבעלי על החרדה כעל איום אבל הוא ראה את זה כהזדמנות, פתח להשתחרר סוף סוף מכל האשמה שייסרה אותי כל כך. הוא המליץ לי לשתף אותו, ואפילו במעט, על מנת להוריד מעצמי את המשא הכבד שנשאתי לבדי כל כך הרבה שנים ולהפסיק להרגיש אשמה.
זה לקח לי כמה שבועות, אבל אכן סיפרתי לו. פרטים קטנים וכלליים מאוד על החרדה שלי. לא אמרתי אפילו את המילה ocd. זאת הייתה חשיפה כל כך קשה ותובענית, דווקא בגלל הטראומה מהקשר הקודם. אבל לראשונה חשתי, שהורדתי מעצמי את עול ההסתרה וכבר לא חשתי אשמה כל כך.
עברו שמונה חודשים מאותו מפגש, אני המשכתי לשמור על ה-ocd ולעשות קומפולסיות "על אש קטנה" (כן, בטח, כאילו זה אפשרי....), ואז התרחש משבר גדול במשפחתי שהעלה מאוד את רמת הסטרס שלי. כל הלחץ סביב ההתרחשויות גרם לקומפולסיות שלי להשתולל, להפוך לקשים ותובעניים הרבה יותר ולשלוט בי במידה שלא יכולתי להסתיר יותר. בעלי שמע, הילדים שמעו, הפיל הלבן עמד במרכז החדר וחיכה להתייחסות. לא יכולתי להסתיר יותר.
הגעתי לפרשת דרכים בזוגיות שלי.
קבעתי פגישה ראשונה של טיפול cbt עם המטפל שלי. הבנתי שכעת רגע האמת והגיע הזמן לשתף את בעלי, והפעם בכל. בפעם הראשונה אמרתי בפירוש ocd. בפעם הראשונה דיברתי איתו על כך שאני החלטתי לעשות טיפול אינטנסיבי שיגזול ממני אנרגיות ושאני זקוקה לתמיכתו. בפעם הראשונה דיברתי על טקסי שטיפות הידיים שבצעתי והשפעתם על ילדינו והבטחתי שאעשה כל שביכולתי כדי שלא ייחשפו לכך ולא יושפעו.
זאת הייתה חתיכת חשיפה! הפיל הלבן בחדר עמד וחייך כי אחרי כמעט עשר שנות היכרות, סוף סוף דיברנו עליו!
הטראומה של כל הכאב והסבל שעולל הocd למערכות היחסים המשמעותיות בחיי דרשה חווית תיקון. 

ולבסוף זו אכן הגיעה.
כחודש אחרי תחילת הטיפול שלי יזמתי מפגש משותף בשביל שבעלי, אני והמטפל נוכל לשוחח על מהות הטיפול.
ממקום של הילדה הקטנה, הפסיבית והמבוישת שמבשרים לה על ההפרעה שהפכה אותה לפגומה, הפכתי לאישה בוגרת שבוחרת לשנות את חייה מיוזמתה ואיננה מתביישת יותר. הבאתי לבעלי מאמרים מתורגמים שמסבירים לבני זוג של מי שסובל מ-ocd מהי ההפרעה ואיך להתמודד איתה בתור בן הזוג, דיברתי איתו על אפשרות שנקבע מפגש משותף, והפסקתי להסתיר. בפגישה הרביעית שלי עם המטפל, שאלתי אותו אם זה מקובל עליו שניפגש ונדבר כי אני רוצה שבעלי יידע ויבין את התהליך שאני עוברת, והוא הסכים. "טוב, אז הרשיתי לעצמי לקבוע פגישה בקופת חולים מחר בשמונה בערב", אמרתי, וצחקתי.
כשהמטפל שלי שאל אותי על מה ארצה שנדבר בפגישה ומה אני מרגישה בנוח לחשוף, הרפלקס המתונה שלי קפץ מיד: לא לחשוף כלום, דווקא מתוך הכאב של מה שהחשיפה עשתה לזוגיות הקודמת שלי. הייתי מסוגרת מאוד כלפי האפשרות לחשוף משהו על אופי החרדה שלי (פחד מכישלון) ואמרתי לו שאני מעדיפה שישאיר את הדברים על פני השטח ושאני לא רוצה לחשוף יותר מכך, אבל במהלך אותו ערב ובבוקר שאחרי היה לי זמן לחשוב ולהתרכך.
היה לי חשוב לדבר ראשונה, כי אני רציתי לתאר את ה-ocd שלי. לא הייתי מוכנה להיות שוב במקום של המקרה הקליני, הבחורה שיש לה בעיה, שיושבת ושומעת מה נאמר עליה ומתביישת.
רגע לפני שנכנסנו לפגישה, בעלי היה לחוץ יותר ממני...(: הוא מעולם לא היה אצל פסיכיאטר. אני מצאתי את עצמי מתבדחת איתו בדרך: "אל תדאג, אני איתך".
ואז התחילה הפגישה באווירה מחויכת. ואני ביקשתי לפתוח את הדיון.
סיפרתי קצת על הפרעה טורדנית כפייתית, שמדובר במחשבות מעוררות חרדה שגוררות טקסים מרגיעים. ואז, פתחתי את הפה וסיפרתי על כל הדברים שערב לפני כן לא הייתי מוכנה לשקול אפילו (מול עיניו ההמומות של המטפל שלי שהתקשה להסתיר את חיוכו): סיפרתי שבמקרה שלי מדובר בחרדה מכישלון וששטיפת הידיים שלי היא סוג של טקס שעוזר להרגיע את החרדה שלי. דיברתי על המטרות שלי בטיפול. דיברתי על הילדים שלנו ואיך הם מושפעים מההפרעה שלי. הבטחתי שאעשה כל מה שאני יכולה ולא יכולה על מנת שהם לא ישמעו ולא יהיו מעורבים בשום צורה. דיברתי על כך שזה טיפול קשה מאוד, ושאני מעריכה מאוד את התמיכה שלו כי זה מה שעושה את ההבדל בין הצלחת הטיפול לכישלונו. דיברתי על כך שזה אכן אתגר אבל זה לא יפגע בזוגיות שלנו, כיוון שזהו פשוט עוד מכשול אחד מני רבים שאנחנו ניצבים מולם במהלך חיינו הזוגיים ושגם את זה נעבור.
בעלי דיבר ושאל איך זה ישפיע על חיינו ומה הוא יכול לעשות כדי לעזור לי, ושאל מה תהיה נקודת הסיום, התוצאה של הטיפול הזה. אני עניתי. המטפל שלי דיבר גם הוא על אופי הטיפול, וכל מה שנאמר נעשה באווירה של כבוד הדדי ודיון בין שווים.
זה היה אירוע מכונן. אני מתארת את זה עכשיו ממרחק של כמעט שנה, ואני עדיין מרגישה את העוצמות של זה.
לא הרגשתי בושה אף לא לרגע אחד. הרגשתי חזקה ונחושה. הרגשתי שאני יכולה להרים את הראש בביטחון ומתוך חוזק, ושההתרחשות שארעה באותו ערב בחדר נתנה לי הרבה כוחות. דווקא לאור הטראומה שחשתי מאירועי העבר בזוגיות שלי, החוויה של השיחה עם בעלי באותו ערב והאופן שבו חשפתי את זה הייתה חוויה מתקנת נפלאה.
הרגשתי שעשיתי תיקון. אירועים כואבים מהעבר נפתרו, וזה חלק מתהליך הריפוי.

לסיום הפוסט הארוך הזה (סליחה....), אני רוצה לדבר על עוד דבר שטראומות יכולות לשמש בו כחלק מתהליך הריפוי: טראומות העבר יכולות לשמש כתמרור אזהרה למניעת הישנות. במלים אחרות, כשאני מזכירה לעצמי את כל התהומות שהגעתי אליהם בעקבות ה-ocd, זה נותן לי את המוטיבציה והנחישות לא לחזור לשם לעולם.
כשסיימתי את היררכית הטיפול החשיפה ומניעת תגובה (כלומר, בצעתי את כל החשיפות שהצבתי לעצמי בדרגת קושי עולה, עד לגבוהה ביותר), כתבתי לעצמי מכתב ובו פירטתי את כל החשיפות הכי טראומטיות שהיו לי אי פעם. קראתי למכתב הזה: נא לשבור ולהשתמש במקרה חירום! התייחסתי לזה כמו תמרור האזהרה הפרטי שלי, כך שאם אני אגיע לרגע של משבר, שבו אני ארגיש שאני על סף חזרה לחיבוק הדוב של ה-ocd וכל הכלים שלמדתי בטיפול לא עוזרים, המכתב הזה יזכיר לי מה האלטרנטיבה.
ואחרי שסיימתי לספר על החשיפות הכי קשות שהיו לי ושלעולם לא אשכח, כתבתי לעצמי פסקה אחרונה-
"תסתכלי טוב-זאת האלטרנטיבה: חיים של סבל, כעס, תסכול, חוסר שליטה, שנאה עצמית, מרירות, פגיעה עצמית, דריכות מתמדת מסכנת שווא, הסתגרות, בושה, הסתרה ובדידות. חיים של נכות! אז אם אי פעם אני ארגיש שאין לי את הכוחות להתנגד ל-ocd, כאן אני מזכירה לעצמי-זאת האלטרנטיבה: חיים של סבל צרוף.
שאני לעולם לא אשכח את זה ולעולם לא אאבד את הנחישות ורוח הקרב."

זה כוחן של טראומות

שלכם
ocd status post



















.