I'm so OCD...

שלום לכולם

הייתי היום בכנס עבודה, לכאורה בכלל לא קשור לאוסידי, אבל פליטת פה של אחת המשתתפות גרם לי לחשוב על האופן שבו אנשים מחוץ למעגל האוסידי "תופסים" את ההפרעה ולא מבינים את מהותה ואת הסבל שהיא גורמת. 
בכנס נידון הנושא של חסמים העומדים בפני סגל הניהול הצעיר בהשגת יעדים ותקציבים וכו'. אחת המשתתפות הבכירות בפאנל אמרה "הרי כבר הגעתם למעמדכם והתקדמתם בזכות האובססיביות קומפולסיביות שלכם סביב הנושא שבו אתם מתעסקים, אז תשתמשו באובססיסיות קומפולסיביות...".

חשבתי לעצמי: כך נראה ocd? סוג של תכונה המקנה יתרון אבולוציוני לאלו שניחנו בו אל מול המתחרים?  ואם אכן כך-באיזה מחיר?

אני מניחה שיש פה מי שיתווכח איתי ויאמר שיש יתרונות מסויימים בנטייה לסדר ולשליטה שההפרעה מביאה איתה. אחרי לא מעט שנים למודות נסיון אני יכולה לאמר (עם לא מעט מרירות) את ההיפך: כל מה שהשגתי כשהיה לי אוסידי הייתי יכולה להשיג גם בלעדיו, ובהרבה פחות סבל.

איזה פרדוקס מוזר: מצד אחד מטבע הלשון I'm so OCD הפך להיות ממש מקובל בארה"ב וגם בארץ לא פעם אומרים "היא הייתה אובססיבית לגביו עד שהשיגה אותו" וזה נשמע מובן מאליו בקרב אנשים ללא ההפרעה, ומצד שני, אותם אלו שסובלים ממנה מוציאים כל כך הרבה אנרגיה בבושה ובניסיון להסתיר אותה...אין שום סיבה לאדם הסובל מאוסידי להתבייש, וככל שמנסים להסתיר יותר, זה רק מבודד אותך משאר העולם ומגביר את הסבל. מנסיון!

ואם כבר מדברים על זה, לפני כמה חודשים עמד מולי במקרה מטופל עם אוסידי (אני עוסקת במקצוע טיפולי), ובשיא הספונטניות, ללא שום תכנון מוקדם אמרתי לו- "גם לי היה אוסידי, אבל עברתי טיפול ואפשר לצאת מזה". הוא היה בהלם. התחיל לדבר איתי על הטיפול שעשיתי, מה שהוא עובר והאם באמת אין לי סימפטומים יותר בכלל. בסוף השיחה חייך והודה לי על זה שנתתי לו תקווה. מיותר לציין שזה עשה לי את היום(:
אל תתביישו בעצמכם! אתם לא אשמים, אתם הקורבן, והסתרה רק מזיקה לכם, כי היא מונעת ממכם לקבל תמיכה שעשויה לעזור מאוד. העובדה שסיפרתי לבעלי על האוסידי שנים אחרי שהסתרתי ממנו נתנה לי כל כך הרבה כוחות בזכות התמיכה שלו ללא סייג. ואדם תומך אחד עושה את כל ההבדל!

בהצלחה

ocd status post

הטיפול כנקודת מפנה

שלום לכולם,
כשהתחלתי את הטיפול באוסידי, לא תיארתי לעצמי את עומק השינוי שהוא יביא לחיי. השינוי הכי גלוי ונפלא שיצרתי הוא חיים ללא אוסידי כמובן, אבל ככל שהזמן עובר, אני מגלה את ההשפעות הנוספות של הטיפול, אלו שלא ציפיתי להם כלל, כמו למשל לחשוב על מתן תמיכה וייעוץ לאחרים שסובלים מההפרעה.
ממה זה נובע? אני מניחה שזה הדבר הכי טבעי להרגיש עבור מי שעברה את הדרך הזאת. אני, שמגיל 15, שטפתי ידיים, בדקתי דלתות, ספרתי, כתבתי לעצמי פתקים עם מנטרות, עשיתי טקסים בהם אמללתי והתעללתי בעצמי -אני, יותר מכולם, מבינה, מה עובר על אדם שסובל מאוסידי ואולי (?) יכולה גם לעזור לו.
תוך כדי הטיפול הרגשתי שאני מגלה מחדש את עצמי.  אחרי כל כך הרבה שנים של טקסים וחרדות, כאילו לקחתי פטיש וניפצתי לרסיסים את המפלצת ששלטה על חיי. ואיזו תחושת שחרור מדהימה זאת הייתה! הרגשתי שאני כותבת מחדש את דפי ההיסטוריה של חיי, ורציתי לשתף את כל העולם בזה.
אז פתחתי בלוג.
כתבתי לא מעט על להטמיע את עצמנו בתוך החרדה מתוך קשיבות מודעת, על הכרה בכך ש"כן, עכשיו אני חרדה, ואני לא נמנעת או מנטרלת את התחושה הזו, אלא חווה אותה במלואה, מתוך הבנה שעוד מעט זה יחלוף, והחרדה תשכך". ויותר מכך, שמה שיעלה עם הזמן זו תחושת ביטחון. ניצחון, לא פחות! תחושה שאני היא זו ששולטת על חיי ולא מנגנון פרשנות מוטעה שסיגלתי לעצמי עם השנים.
למדתי גם להסתכל על המחשבות שלי באופן ביקורתי, לא לקבל אותן כעובדה אובייקטיבית אלא כפרשנות סובייקטיבית של המציאות. והבנתי שאפשר לשנות את אופן ההסתכלות שלנו על העולם. אחרי עבודה קשה, שיניתי את האופן שבו אני מסתכלת ורואה את העולם; לא עוד דרך משקפיים שחורות של איום והימנעות ממנו אלא דרך משקפיים של התמודדות והתגברות.
ואת כל זה ניסיתי להעביר כאן בבלוג. אני מקווה שעזרתי לכם, גם אם באופן המינורי ביותר.
כשהתחלתי את הטיפול, לא תיארתי לעצמי באילו רבדים של עומק הוא ישפיע על חיי. לאחרונה התחלתי להרגיש שהחוויה הזאת הייתה כל כך משנת חיים עבורי, שאני רוצה לקחת את כל התובנות והחוויות שצברתי, ולכוון את כל האנרגיה הזאת למקום נכון. לפתוח קבוצת תמיכה. לתת לאנשים אחרים את התקווה שאפשר לחיות ללא קומפולסיות וללא מחשבות טורדניות.
אני לא רופאה ולא מתיימרת לדעת איך לטפל. אבל זאת גם לא המטרה שלי. המטרה שלי היא לתת לאנשים את האומץ והדרייב ללכת נגד האינסטינקט של עצמם, ולו פעם אחת, כדי לגלות שבעצם יש להם את הכוח לשבור את הלופ שהם נמצאים בו. אם אכן אצליח בזה, אז אני את שלי עשיתי.
כמובן שיש פה הרבה ספק והרבה מאוד חשש: האם אני לא מפחדת להיחשף? האם אני אוכל להקדיש לזה את הזמן הראוי לו במסגרת כל המחויבויות האחרות שלי? וכמובן-החשש שמא אני לא אוכל לעמוד בזה יחד עם כל הדברים האחרים שקורים בחיי.  שזה יגרום לי להקדיש פחות זמן לילדים שלי, שזה יפריע ללימודים שלי. זה מפחיד אותי. הראש השקול שלי אומר לי: "אולי בכלל אלו יותר מדי מחויבויות שאני לוקחת על עצמי ואולי זה יכניס אותי ללחץ מיותר". זה אותו הראש שבמשך שנים דחה את הטיפול, כי לא רצה להתייצב אל מול הפחד והעדיף לעשות קומפולסיות במקום להתמודד. אבל אני, לא יכולה ולא רוצה להתעלם מהרגש שמתפוצץ מרוב רצון לשתף ולדבר על כל מה שהחזקתי עמוק בלב מרוב בושה במשך יותר מדי שנים.
אז כן, אני חושבת שנלך על זה ונקפוץ למים. אשמח לשמוע מה אתם חושבים. איך אתם הייתם מדמיינים את סביבת התמיכה שתהיה לכם מועילה ומנחמת, כזו שתיתן לכם כוחות? כל רעיון יתקבל בברכה.
ocd status post

האם בגלל סיכוי של 0.0000001% אנחנו נהרוס לעצמנו את החיים?

Baby steps

לאחרונה קיבלתי מהיקום תזכורת עד כמה הכל בחיינו שברירי ובר חלוף, וכמה אנחנו טועים לחשוב שהכל בר תכנון ונמצא בשליטתנו (לעניין השליטה נחזור אחר כך...).
אחרי חצי שנה של תקווה ורצון, שבועיים אחרי שהתרגשתי לגלות שאני בהריון, ואחרי שכבר התחלתי לתכנן בית חולים, מטפלת, איפה לשים את מיטת התינוק וכו וכו דברים רחוקים ולא רלוונטיים כרגע, הייתה לי הפלה ספונטנית.
הרגשתי שהחיים נתנו לי סטירת לחי. יותר מזה, פתאום הבנתי שאני כל הזמן עסוקה בלתכנן, לבנות מגדלים באוויר, לחפש את הפנטזיה המושלמת שבה אהיה מאושרת, כשלמעשה כל זה הוא אשליה. מה שחשוב הוא לא מה יקרה עוד שנה, שנתיים, אלא איך אנחנו מרגישים כשאנחנו קמים היום בבוקר, מי האנשים שאיתנו ואיך הם גורמים לנו להרגיש, האם אנחנו גורמים לעצמנו סבל עכשיו, ואם כן, מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות זאת?
איך כל זה קשור לחרדה, ל-ocd, אתם שואלים?
דרך ההתמודדות שלי עם ה- ocd בטיפול למדתי דרך חדשה להסתכל על אירועים (בין היתר אירועים שליליים) בחיי, וזה נתן לי כלים להתמודד גם עם מה שקרה לי בשבוע האחרון.
ocd קשור לדרך שבה אנחנו רואים ומפרשים את האירועים בחיינו כאיום, כאירוע שלילי פוטנציאלי. זה קשור לשליטה, או יותר נכון, לנכונות שלנו לוותר עליה. הרי בשביל מה אוסידיסטים עושים את כל הטקסים, בדיקות, שטיפות, ספירות, ובאופן כללי, מענים את עצמם עד אפיסת כוחות (אני יודעת, הייתי שם...)? בגלל חוסר היכולת לסבול את העובדה שאין לנו שליטה על היקום! אין לנו! אנחנו מנסים למנוע את הקטסטרופה באלף ואחת דרכים, במקום להיכנע, לתת לחרדה להציף אותנו, ולאט לאט לתת לה לדעוך. כך גם כאן. המפתח הוא לקבל את זה שהשליטה לא בידינו. אני אומנם חשבתי שהכל נמצא בשליטתי, כולל התזמון של ההיריון הזה עם העבודה שלי ועם שאר חיי, אבל המציאות מוכיחה אחרת. אנחנו לא יכולים לשלוט בנסיבות, רק באופן שבו אנחנו מגיבים אליהן. לא הייתה לי שליטה על הגוף שלי ועל מה שהתרחש בתוכו, למרות כל האהבה והתקווה וההתרגשות ששידרתי פנימה.

השבוע נזכרתי בתרגול הזה שעשיתי כשעבדתי בטיפול על חשיפה ומניעת תגובה, על זה שהכרחתי את עצמי להיות נוכחת וקשובה לעצמי, למחשבות שלי, לגוף שלי, באותם הרגעים שהרגשתי שאני מאבדת שליטה. התמסרתי לחרדה ונתתי לעצמי לחוות אותה, תוך כדי אמירה לעצמי, שעוד מעט החרדה תרד ואני אמשיך הלאה בחיי, חזקה יותר ובטוחה יותר בעצמי. באופן פרדוקסלי, כשאנחנו מוותרים על השליטה במודע ובכוונה, בסופו של דבר אנחנו מוצאים שלווה.

כשהתחלתי בטיפול, זה נראה לי כמו משימה ענקית ומפחידה עד כדי בלתי אפשרית, אבל אז המטפל שלי אמר לי לבנות סכמה של שלבים. כל פעם צעד קטן, שלב אחרי שלב, נדבך על נדבך, וזה עבד. העבודה שעשיתי את זה יום אחר יום, משימה אחרי משימה, נושמת עמוק וצוללת פנימה, זה מה שעזר לי להתקדם עד שהשלמתי את היררכית המשימות שלי. כמו בטיפול, כך גם כאן: אמרתי לעצמי שאני לוקחת את זה יום אחרי יום, הבנתי את חוסר הטעם בלתכנן ולדאוג מה יהיה בעוד שנה שנתיים (מה הטעם בתכנונים האלו בכלל?). ננשום עמוק, ונעבור קודם כל את מחר (עם תוצאות בדיקת הדם שאמורות לרדת כדי לשלול הריון חוץ רחמי), זה הכל, לא צריך יותר. אחרי כך נעבור את מחרתיים, ונקווה שהרופא יגיד שאלו תוצאות סבירות ושחרב הגרידה בבית חולים שהגיעה משום מקום לפני שבוע והונחה פתאום על צווארי, תעלם. אחר כך התקווה שמגמת הירידה של הורמון ההיריון בבדיקות הדם תמשיך עד לאפס, ואז אני אדע שזהו, זה נגמר. ואחר כך שהדימום הזה כבר ייגמר ואני אדע שסיימתי את הפרק הזה בחיי ואפשר להמשיך הלאה. כך גם הכאב שאני מכריחה את עצמי במודע לחוות ולא להדחיק, יילך ויירד עם הזמן, ולאט לאט אני אשלים עם זה.
תקוות קטנות, 100% בהווה ואפס נוכחות בעתיד. הכל ב-baby steps. ביטוי קצת אירוני בהתחשב בנסיבות, אבל זה מה יש...
ועוד דבר: התרכזתי במה שיש, לא במה שאין. גיליתי שכעת אני אוהבת את ילדיי עוד יותר ממה שתיארתי לעצמי, שיש לי כל כך הרבה דברים טובים בחיי, ושהחיים שלי ימשיכו. הטיפול הוא זה שנתן לי את היכולת לא לראות הכל דרך מסננת שלילית מוגזמת אלא לאזן בין הדברים החיוביים לשליליים ועל ידי כך למצוא תקווה.
ב-ocd יש נטייה לראות את החיים דרך פילטר שלילי, למזער את הטוב ולהבליט את הרע. ברגע שמודעים לזה ועובדים על המשקפיים שדרכן אנחנו רואים את החיים, מקבלים כוחות התמודדות.
ואיך זה מתקשר לך, הקורא/ת? אני מניחה שלך, שקורא/ת את הבלוג הזה יש חיים מורכבים, לא מושלמים, והחיים שלך מן הסתם לא נעשים קלים יותר עם המשא הזה של ה-ocd על הכתפיים. אבל ההפרעה היא זאת שגורמת לנו לראות את החיים בעיניים של קושי, של איום, של משבר בלתי פוסק, שמתיש אותנו פעם אחרי פעם מחדש. אפשר להפחית את הסבל הזה על ידי שינוי אופן ההסתכלות שלנו על הדברים. אני יודעת כי הייתי שם, בורחת מהסכנה הדמיונית שלי פעם אחרי פעם, 20 פעם ביום, פעמים פחות ולפעמים יותר, עבד של החרדה שלי.
החיים שלנו לעולם לא יהיו כמו שיט במים רגועים, תמיד יהיו טלטלות, קשיים, אכזבות, אבל הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי עזר לי לצמוח ולהבין שלא כל גל קטן בים הוא סערה ענקית. שיש גם צורה חיובית להסתכל על האירועים בחיינו, ושהאושר הוא עכשיו.
שלכם
ocd status post 





 

רוחות של שינוי

מחקרים בפסיכולוגיה שמנסים להבין מהן הפרעות חרדה ומה מניע אותם מוצאים, שאחד המאפיינים הבסיסיים של חרדה הוא יצירה וחיזוי מוגברים של תרחישי סכנה עתידים וראיית שחורות. במלים אחרות, בכל סיטואציה שהיא, אדם חרד יחזה בעיני רוחו הרבה יותר אפשרויות שליליות וידמיין את התרחיש הגרוע ביותר. להביט אל האופק ולראות את מה שיכול להשתבש. לפרש כל שינוי כאיום ולא כהזדמנות.
כשמבקשים מקבוצת אנשים חרדים לחזות בעיני רוחם תוצאות או אירועים עתידיים ומשווים זאת לאנשים ללא תסמיני חרדה, מוצאים פעם אחרי פעם שאנשים עם חרדה חוזים אירועים שליליים עתידיים משמעותית יותר. קוראים לזאת הטית פסימיזם.
בשיא המצוקה שלי, זה אכן היה כך. עכשיו, במבט לאחור, אני מבינה שפחדתי לחיות, שלא לדבר על לעשות שינויים מיוזמתי: שינוי היה עבורי בבחינת איום בלתי נסבל. שנים הייתי כזאת; אני זוכרת את עצמי צועקת על בעלי כשרצה שנשקול ברצינות לעזוב לעיר אחרת, לא כי אני לא אוהבת את בעלי או כי חשבתי שזה רעיון מופרך, עובדה שאכן עברנו ואני חושבת שזה היה צעד מאוד נכון, אלא כי באותו הרגע ראיתי רק את התרחיש השלילי, דמיינתי עד כמה קשה יהיה לנו, כמה הכל צפוי להיות יותר גרוע בעקבות המעבר וכמה זאת עלולה להיות טעות. כשהוצאתי את זה עליו, מה שדיבר מגרוני היה החרדה וראיית השחורות האוטומטית שלי, המסננת השלילית שדרכה ראיתי וצפיתי הכל.
ובגלל שבאופן אוטומטי המוח של אדם חרד מכוון לחזות סכנה, הוא גם נוטה פחות לקחת סיכון. אנשים חרדים נוטים יותר לבחור בתוצאות מידיות אך צנועות ובסיכון נמוך. לא הם אלו שיאמינו בעצמם, יחשבו בגדול, יקחו סיכון וידחו את העכשיו בכדי לזכות בפרס הגדול בהמשך.
בקיצור, לחיות בתוך הקונכיה של עצמך, לא להתפתח, לא לגדול, רק דבר אחד: לשרוד.
ואני יושבת וקוראת את כל המחקרים האלו לצורך עבודה אקדמית שאני עושה, ורואה בדיוק את ההתנהלות שלי. מנתחת אחד לאחד את ההתנהגות שלי ומה שמניע אותי בהתמודדות עם הקונפליקטים היומיומיים בחיי העכשוויים, ומבינה שכך בדיוק אני פועלת. יוצרת הטית פסימיזם, ומפחדת להסתכן ולהאמין בעצמי.
אולי זה הדבר שמנע ממני ומהרבה אחרים שסבלו כל כך הרבה בגלל ההפרעה הזאת, להגיע לטיפול: הפחד להסתכן, חוסר האמון בעצמי שאני יכולה לזה, ראית השחורות והציפיה שהטיפול ממילא לא יצליח. זה משהו שטבוע עמוק בתוך הדנא של ההפרעה.
זה מזכיר לי, שכשהגעתי לטיפול וסיפרתי למטפל שלי שכבר הייתי בטיפול קודם לפני 20 שנה במשך למעלה מחמש שנים וזה לא הצליח ולכן איזה סיכוי יש לזה באמת לעבוד, הוא הסתכל עליי ואמר: איך את יודעת מראש שהטיפול לא יעזור? מה, את נביאה?
לא. זאת פשוט הייתה הטיית הפסימיזם שדיברה מגרוני.
אוסידי זה פחד מסכנה ומתרחיש אימים שלילי שאנחנו רואים בעיני רוחנו, אבל לפעמים צריך ללכת דרך הסכנה הזאת, ולראות שבעצם החיזיון השלילי הזה שאנו יוצרים במו מוחינו הוא יציר דמיונינו בלבד ותו לא.
בהצלחה
ocd status post

הדרך היחידה לצאת לחופשי

I've decided to begin CBT

This sentence marks the beginning of one of the most profound and deep emotional transformations I have ever made in my life. A life-changing process, no less. It took me 20 years to pronounce these words. 20 years of suffering, doubting, compulsing, self-punishment and avoidance.
I knew very well what it would mean to start treatment: I will have to go through hell! All the alarms in my head were switched on, because I knew, that at some point, I would have to face my demons. AND I WAS SCARED TO DEATH!

 I was 34 years old then. for years, I have been carrying this burden on my shoulders as if it was a necessary punishment I must endure, like Sisyphus, carrying the globe on his shoulders, endlessly suffering. Living without OCD was something unthinkable, an unrealistic notion I could not even imagine un my wildest dreams.
But let me start 8 months earlier, when I was not ready for CBT yet. At the beginning, when coming to therapy, a few months before, my initial purpose was only to diminish my symptoms, in order for me to function better and hide my compulsions more effectively from the rest of the world. I thought medications might help diminish my stress levels and help me function better alongside the OCD. And this is precisely the point: at that stage in treatment, I tried to adjust myself to the demands of the OCD, not fight it!
Apparently, the nice psychiatrist at my clinic I had just met happened to specialize in cognitive behavioral psychotherapy (CBT). I was very straightforward and told him my story, the one I had been hiding from the rest of the world (my friends, my parents, and worst of all, my husband) for years. he listened very carefully as I let go of this secret that had been such a burden for me to carry, and then, suggested CBT. But then he made the fatal mistake of telling me what this treatment is all about: facing, really facing my fears. no safety nests, no compulsions, no avoidance.
 PURE ANXIETY, INTRAVENOUS!
WHAT? DOING EXPOSURES DELIBERATELY AND AVOIDING COMPULIONS? For me, it felt worse than dying! I was petrified from the very idea he was suggesting. No way, I thought to myself, this man has got to be kidding. I smiled politely and said "I would definitely consider it, but right now I do not feel emotionally ready for this". I closed the door on his office and shut the door to the idea of this treatment ever happening.
Or so I thought.
Without knowing, the seed to my recovery has been planted.
A few months had  past, and the medicine I was prescribed was giving me the emotional masking I wanted. My anxiety seemed a bit better. I was not feeling the world in all of its harshness. It was like living in a softer, milder version of the world, in which I did not feel as much as I did before.
Unfortunately, it did not stop the compulsions, nor solve their origin. I continued to perform rituals, but lived in the false illusion that it was under control. During all that time, my therapist's suggestion continued to resonate in my head.
And then came the turning point; a stressful event occurred within my broad family. My compulsions went high over the roof. So high, that I couldn't control or hide them any more. Every moment in my day was spent on avoidance from exposure and washing hands. My children noticed. My husband started asking questions.
I couldn't control it any more. I finally understood, that there is no such thing as controlling my compulsions, because, by its nature, the OCD is a demanding disorder that sucks all of your energy and willpower. So what if I set rules to myself not to overdo the compulsions? No, says the OCD, you will do it anyway, otherwise your anxiety level will not decrease. So I succumbed, washed my hands according to the exact orders I myself invented and hated myself for it.
I was the slave, and the OCD was my master.
And there was that one crucial compulsion. It was during the big family crisis and I was standing in the bathroom, washing my hands again, again, again and again, exhausted. Suddently, it was like I watched myself from the side, realizing that this pattern will forever be my life and never change, if I do not do something drastic and courageous enough.
How do I get out of the bathroom? The compulsion still wasn't just right, because, as much as I tried to concentrate and make it perfect, my anxiety levels were so high, that I couldn't concentrate hard enough. I couldn't persuade myself that the ritual was just right. Unable to decide whether to continue washing or stop, I felt so anxious, that I was paralyzed. And then, all those months of hearing my therapist's suggestion in my head made me come to the decision.
FINALLY, I MADE MY DECISION.
A little voice within me said: "I will not collapse. I will relax, concentrate, finish the compulsion, walk out of the bathroom, but after this, I WILL START TREATMENT! AND SOME DAY, PROBABLY NOT TOMMOROW OR NEXT MONTH, BUT MAYBE IN A YEAR, I WILL FIND THE COURAGE AND STRENGTH WITHIN MYSELF NOT TO DO THE COMPULSION! ONE DAY, I WILL NOT FEEL THE NEED TO COMPULSE.
And there it was, The moment I made a decision to change my life, despite all of the difficulties that I knew I would surely face: the horror I might feel, the faked screams of danger my brain would send me, the feeling that I was about to jump into a bubbling, burning hot, lava. But I did not care.
At the date of my scheduled appointment, I went inside my psychiatrist's room with my heart pounding like a drum orchestra, and began the conversation with this first sentence:
I want to begin CBT.
This was the beginning of a very long journey to find peace and strength within myself.
The best decision I have ever made.