למעוד זה אנושי: התמודדות עם קשיים בתהליך הטיפול

שלום לכולם.
הפעם אני רוצה לדבר על החיים בצד השני של המתרס ועל ההתמודדות עם תהליך השמירה על רמיסיה.
בעבר שלט ה-ocd באופן מוחלט בחיי ובהתנהגותי. לא הייתי מסוגלת לדמיין את חיי מחוץ לאחיזתו. אבל, אחרי עבודה קשה ומאומצת, שבה תרגלתי חשיפה ומניעת תגובה ברמות חרדה הולכות ועולות, סוף סוף התחלתי לקצור את הפירות.
ערב שגרתי אחד, מספר חודשים לאחר תחילת הטיפול, ישבתי וראיתי טלוויזיה. במקרה שודרה כתבה שהכילה טריגר לחשיפה ברמת חרדה סופר גבוהה. בעבר זה היה גורם למוח שלי לצרוח, ולי, לקפוץ מהספה אחוזת בעתה ולרוץ לאמבטיה, לשטוף ידיים, לספור, לבדוק, ולשטוף שוב עד שה"סכנה" כביכול נוטרלה. אבל באותו ערב עמדתי בחשיפה הבלתי מתוכננת הזאת ויכולתי לה. חייכתי לעצמי חיוך של סיפוק וניצחון, ופתאום הבנתי, שחיי עומדים להשתנות ללא היכר.
"לא, החיים שלך כבר השתנו", אמר לי המטפל שלי בתגובה.
במשך כמה שבועות הסתובבתי באופוריה. אחרי שעברתי שבעת מדורי גיהינום, הבנתי שחיי אכן השתנו ללא היכר. הרגשתי שאבן ענקית נגולה מעל ליבי.
ואז הגיעה השאלה: ומה עכשיו? לאן הולכים מכאן? אחרי שסיימתי את תרגול החשיפה ומניעת התגובה והגעתי לחשיפה הכי גבוהה בהיררכיה שיכולתי לדמיין, עבר הפוקוס בטיפול לסוג אחר של עבודה: שמירה על המצב הקיים ומניעת הישנות.
אני יודעת בדיוק מה תשאלו, כי אלו שאלות שגם אני שאלתי את עצמי: אז מה, אין לי יותר קומפולסיות בכלל? המחשבות הטורדניות לא קיימות יותר? ומה קורה אם יש איזשהוא טריגר לחרדה ביומיום שלא ציפיתי לו? מה, החלק הזה בחיי פשוט נעלם? והשאלה החביבה עליי (שבדרך כלל שואלים אנשים שלא היה להם מעולם ocd והם לא מבינים עד כמה התהליך הזה קשה): אז מה, יצאת מזה לגמרי?
אני רוצה לספר לכם משהו: אנחנו אנושיים. אני אישית למדתי במהלך הטיפול לגלות קצת יותר חמלה ולהיות פחות קשה כלפי עצמי. לפני כחודשיים נסעתי למפגש עם חברים, ובמהלך הפגישה נתקלתי בחשיפה לא יזומה ברמה מאוד גבוהה, מהסוג שהיה גורם לי בעבר לטפס על הקירות מרוב סבל. התמודדתי עם זה יפה מאוד והייתי גאה בעצמי, אבל, ברגע האחרון היססתי ונמנעתי. לא התמודדתי עם החשיפה בצורה הטובה ביותר כפי שהייתי רוצה (עוד הוכחה לכך שהפרפקציוניזם זו תכונה נוראית). אחר כך הבנתי שהיה פה איזשהוא רגע של הימנעות, והחרדה שלי עלתה. מיד הגיעו חוסר הביטחון והספק: מה זה בעצם אומר? האם ה-ocd שלי חוזר? אולי בעצם אני השליתי את עצמי כל הזמן ולמעשה לא התגברתי על ה-ocd? ואולי אני פשוט מרמה את עצמי?
אתם רוצים לשמוע את האמת? בוודאי שאני מפחדת. אני מתה מפחד שה-ocd יחזור.
אמרתי את זה מספר פעמים בעבר, ואני אחזור על כך, כי זה חשוב: הספק הוא כלי שרת של השטן! הקומפולסיות הם לא העיקר ב-ocd, הן רק הביטוי החיצוני. העיקר הוא הספק וחוסר הביטחון שלנו. הוא זה שמניע את כל התהליך, והוא יושב בתוכנו כמו וירוס רדום שרק מחכה שניכנס לפאזה של חולשה בכדי שיוכל להתעורר ולתקוף. אז נכון, לפעמים אנחנו מגיעים לסיטואציות של קושי וחוסר ביטחון שבהם אנחנו חוזרים לרגע להרגלים אוטומטיים ישנים. זה חלק מהיותנו אנושיים. פה לא נמצאת הבעיה. הבעיה היא, שברגע שאנחנו נותנים לספק, לחוסר הוודאות ולחוסר הביטחון את הכוח, אנחנו יוצרים פתח ל-ocd להשתחל פנימה.
אני שמחה שהאירוע הזה קרה. זה גרם לי להסתכל על תהליך הטיפול שלי בצורה הרבה פחות רומנטית, ויותר מציאותית ומפוכחת. במקום לצלול מאופוריה וריחוף על עננים לדיספוריה ודיכאון (שזה עוד צורת הסתכלות מוטעית של ראיית החיים בשחור ולבן), הבנתי, שההתמודדות היא לא זבנג וגמרנו. היא מורכבת מהרבה נקודות קטנות, שבכל אחת ואחת מהן אנחנו מבצעים בחירה. כמה ימים לאחר מכן עשיתי חשיפה יזומה דומה, בכוונה, והתמודדתי. את הגיצים הקטנים של הספק וההימנעות יש לכבות, לפני שיתלקחו מחדש לשריפה.
הבנתי גם שמותר לי להיות פחות קשה ומחמירה עם עצמי. כמה ימים אחרי, הגעתי לטיפול. לא ידעתי איך לפרש את מה שקרה, ובעיקר פחדתי מה המשמעות של זה- האם זה אומר שבעצם לא השגתי שום דבר? במשפט הראשון שלי אמרתי שאני רוצה לדבר על מעידות. סיפרתי על האירוע, ואז המטפל שלי חייך ואמר לי: את יודעת מה זה אומר? זה אומר שאת אנושית! זה פשוט סוג של הרגל שליווה אותך כל כך הרבה שנים! הוא צדק כמובן: התגובה הראשונית שלי נבעה מהרגל ישן: אחרי כל כך הרבה שנים שבהם הורגלתי להגיב באוטומטיות באופן מסוים, יהיו מצבים שבהם הרפלקס הראשוני שלי יהיה להגיב בהימנעות, אבל בשנייה שאחרי, אני אבחר להתמודד. וזה מה שחשוב! לא לנסות להיות מושלם בכל רגע ורגע  אלא לדעת שיהיו גם רגעי מבחן, ושלמרות הקושי, יש לי מספיק כלים להתמודד. יותר מזה-הלו! זה לא סוג של ריטואל בפני עצמו? לבצע את ההתמודדות באופן מושלם בכל פעם ופעם? האם אין פה הקבלה ביזארית בין לבצע את הקומפולסיות של ה-ocd באופן מושלם ומדויק לבין לבצע את ההתמודדות והחשיפה בצורה מושלמת? ובכלל, מי בכלל צריך להיות מושלם לעזאזל?
אז לשאלתכם- האם המחשבות האובססיביות ייעלמו אי פעם? האם ניתן להיחשף לטריגר מעורר חרדה ולא להרגיש כלום? האם אפשר "לצאת מזה לגמרי"? 
קרוב לוודאי שלא. וזה לגמרי בסדר, כי, קודם כל, העוצמה הולכת ופוחתת. ככל שמתרגלים חשיפה ומניעת תגובה עוד ועוד, המסלולים העצביים במוח ששידרו פעם שדר מוטעה של "סכנה", הולכים ודועכים. ויותר מזה, ככל שביצעתי את התרגולים האלו יותר וראיתי ששום דבר נורא לא קרה, הביטחון שלי עלה, הרגשתי שאני מחזירה את השליטה על חיי לעצמי, וכך יכולתי להמשיך ולטפס עוד שלב מעלה בדרגת החרדה.
ושנית, צורת ההסתכלות המוחלטת הזאת של "הכל או כלום" היא צורת מחשבה מאפיינת שכל כך הרבה שנים התנהלתי ממנה, וזאת צורת מחשבה מוטעית. אז מדי פעם יש חרדה, משהו מערער את היציבות שלנו ואנחנו מרגישים חסרי ביטחון, אז מה???? החיים אינם מתנהלים מתוך שחור ולבן. הקושי הוא חלק מחיינו. אני מרגישה שיש לי מספיק כלים כיום לא להישאב חזרה למעגל  הספק וחוסר הביטחון של ה-ocd. וגם אם ישנם קשיים בדרך, ואפילו מעידות, נתמודד גם איתם ונחזור לעמוד על הרגליים.
שלישית, הבנתי את ההבדל בין מה שאני יכולה לשלוט בו למה שלא. אין לי אפשרות לשלוט בהופעתן של המחשבות המגיות. יותר מזה, הרצון לשלוט בכל ולהפחית את הסכנה האפשרית לאפס מוחלט הוא נטייה מוטעית של כל האוסידיסטים. אבל, וזה אבל ענקי, כיום, אני כן יכולה לשלוט באופן שבו אני מגיבה אליהן. ופה נמצאת ההתגברות האמיתית!
כשהגעתי לטיפול, המטרה שלי הייתה להתגבר על ה-ocd, והטיפול אכן החל בלימוד קשה ומאומץ כיצד להתגבר על האינסטינקט המוטעה שלי. אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה הטיפול ישנה אותי. הוא המשיך וגלש להרבה יותר מזה: למדתי לקבל את עצמי, לגלות חמלה כלפי עצמי ולחיות בשלום עם חוסר השלמות של העולם. למדתי להעריך את מה שיש לי, ולהיות מאושרת מהעכשיו ולהפסיק לחשוש מהעתיד. ליהנות מרגעים קטנים ויומיומיים של חשיפה (שבעבר הייתה הופכת לי את הבטן מרוב חרדה), ולגלות עד כמה אני מאושרת, באמת מאושרת, שאני לא צריכה לרוץ לשטוף ידיים.
שלכם
ocd status post

לצלול למנהרת הזמן ולצאת עם קטרזיס

הפעם אני רוצה לדבר על איך אנחנו מתייחסים לשנים שאיבדנו ל-ocd ואיך אפשר לחיות עם זה בשלום.
השבוע הייתה לי ההזדמנות  החד פעמית להתייצב מול טראומה עמוקה מאוד מהעבר ולעשות תיקון.

כבר סיפרתי על החוויה שעברתי כשהייתי בת 15, אז אובחנתי לראשונה. טופלתי במשך עשור כמעט ומצבי אכן התייצב, אך ללא התמודדות אמיתית מול השדים בתוכי (ואני מודה שאני חסמתי כל אפשרות לכך), ההפרעה המשיכה להתקיים.

כל השנים האלו שטופלתי, ומדובר בכמעט עשור, הבושה שלטה בי. אופן ההתמודדות שלי הייתה למדר ולהסתיר. בתום הטיפול ושנים רבות לאחריו הרגשתי תחושת כישלון ובושה עצומים שלא הצלחתי להתגבר על ה-ocd. שגיתי בתפיסה, שזו אשמתי ושה-ocd שלי הוא כל כך עקשן, שלעולם לא אוכל להיפטר ממנו. חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר, כי אם כל כך הרבה שנות טיפול לא הועילו, כנראה שהבעיה היא אני. הייתי בטוחה שההפרעה היא כמו כוח טבע איתן, ושתמיד תהיה נוכחת בחיי. עונש שעליי לשאת.

למעשה, פשוט עוד לא הייתי בשלה לטיפול.
 

אחרי השינוי שעברתי בעקבות טיפול ה-cbt, נשארתי עם הרבה כעסים ושאלות מול המטפלת הקודמת שלי, ועם צורך אדיר לפגוש בה שוב כדי להראות לה שאני במקום אחר לחלוטין מזה שהייתי בו כשעזבתי את הטיפול לפני עשור. לא יכולתי להבין איך היא, ממקומה כמטפלת, נתנה לי להמשיך את הטיפול הפסיכו דינמי כשראתה שהוא לא מקדם אותי. אני מודה בפה מלא שאני סגרתי דלתות בפניה ולא נפתחתי על מנת לאפשר לטיפול להצליח,  ואני חושבת שאם המטופל לא משתף פעולה אז המטפל הכי מוכשר והכי מוטיבציוני לא יכול לסייע לו. יחד עם זאת, לא יכולתי לקבל את העובדה שבמשך שנים המשכנו בטיפול שלא הניב הרבה. הייתי צריכה לשחרר את הכעס שעלה בי מהרגע שבו גיליתי, שהטיפול שנחשב ליעיל ביותר להפרעה הוא cbt. לא הבנתי איך מעולם לא ציינה בפניי שקיימות שיטות טיפול נוספות.

הייתי צריכה לפגוש בה שוב. הייתי צריכה לספר לה איפה אני נמצאת בחיי ואיזה שינוי נפלא חוללתי. הייתי צריכה תשובות לשאלות שהטרידו אותי.
 

בוודאי תשאלו-מה בעצם רציתי להשיג בפגישה הזאת? למה ציפיתי? ומה הטעם-שהרי את השנים זה כבר לא יחזיר?

הדבר הכי חשוב? רציתי להיכנס במפתן הדלת של הקליניקה, שנים אחרי שלא הייתי שם, ולדעת שאני במקום אחר. בשבילי זה היה הניצחון האולטימטיבי! לדעת שבפעם הקודמת שיצאתי ממפתן דלתה הייתי נערה חלשה ומפוחדת, אכולה מבפנים על ידי חרדות ומחשבות מגיות ששלטו בי, ואילו הפעם אני מגיעה אדם שונה, אישה שלמה וחזקה. זאת הייתה סגירת מעגל בשבילי, שהייתי זקוקה לה.
כל כך הרבה כאב ותחושות בושה יבואו לכדי תיקון. פשוט בעצם זה שאני אחזור לאותו מקום אותו עזבתי, והפעם, אישה שונה ושלמה. כל כך הרבה דברים ייפתרו. כל כך הרבה טראומות ותחושת פגם וכשלון שלי במשך כל השנים האלו בהם התבישתי שלא הצלחתי להפטר מהבעיה שלי, יירפאו.

אני רוצה לצטט כמה מן הדברים שכתבתי לעצמי כמה ימים לפני המפגש:

"אני מרגישה שאני מוכנה לסגור מעגל. אני מרגישה שאני צריכה את זה. הצורך בתיקון. וזה לא משנה איך תלך הפגישה וגם אם ייאמרו דברים קשים, אני יודעת שזאת סגירת מעגל מדהימה ובשבילי זה ירפא טראומה חזקה מאוד מאוד. בכל מקרה, לא משנה איך תלך הפגישה, אני מרגישה הישג עצום! עוד לפני שעוד פגשתי אותה, השגתי את המטרה שלי. וגם אם אבכה (מה שבטוח יקרה), גם אם היא תקבל את השאלות שלי כעלבון וגם אם תהיה אווירה טעונה וקשה, אני את שלי השגתי! אני אבוא לשם אחרי שעברתי את כל נהרות האש של הטיפול והתגברתי על האוסידי, אני אבוא ממקום אחר לגמרי, ואיזו חוויה מתקנת מדהימה זאת הולכת להיות.
אני כל כך מתרגשת שאני ממש רועדת. אני בוכה עכשיו וברור לי שזאת תהיה רכבת הרים רגשית."

אני שמחה מאוד שעשיתי את הפגישה הזאת. יש דברים בחיים שצריך לעשות כדי לסגור את הדלת ולהרגיש שלם. זה היה אחד מאלה.
בפגישה עצמה סיפרתי על חיי, על האופן שבו עברתי את הטיפול, וגם שאלתי את השאלות שהייתי מוכרחה לשאול. הייתי חייבת לשאול אותה למה המשכנו עם הטיפול גם כשלדעתי הוא לא נתן לי יותר שום תועלת. ידעתי שתהיה אי נעימות, ידעתי שיהיה מאבק, אבל ידעתי שזאת ההזדמנות היחידה שלי להעלות את זה, בכל מחיר. לו הייתי נמנעת מכך, לא הייתי נאמנה לעצמי.
לאמיתו של דבר, אני יודעת שהחוויה הסובייקטיבית שלי מאותן שנות טיפול היא לא האמת המוחלטת. אני יודעת שהאשמה היא לא רק בי וגם לא בה, ובכלל, אין פה ענין של אחריות או אשמה, זאת פשוט צורת מחשבה מוטעית של ראייה בשחור ולבן. יש דברים שקורים פשוט כשהם צריכים לקרות, ולא לפני כן. אני עדיין כועסת עליה, אבל הרבה פחות, כי ראיתי את זווית ראייתה והבנתי שהחיים הם הרבה יותר מורכבים ואין טעם להסתכל אחורה ולומר: "לו הייתי עושה כך, אז בוודאי היה כך...". אין בזה טעם.
השורה התחתונה היא, שהגעתי אליה שלמה וגאה מאוד בעצמי, ויצאתי משם עם ראש מורם. עברתי תהליך מאוד משמעותי, ושמחתי שניתנה לי ההזדמנות להראות לה את זה. הייתי צריכה לסגור את הפרק הזה בחיי ולהמשיך הלאה והמפגש הזה נתן לי בדיוק את זה.

ומה קרה בעקבות הפגישה? הדבר הכי חשוב בכל החוויה הזו- יצאתי משם ואמרתי לעצמי: מיציתי. אין בי יותר צורך להתעסק במה שהיה. אפשר להסתכל מכאן רק קדימה. מעכשיו, מה שמעניין אותי הוא רק החיים שלי כיום והלאה.
וזה היה רגע של שינוי! סוף סוף יכולתי להניח לזה ולהמשיך בחיי. קיבלתי את התיקון שרציתי.

השנים שאיבדנו להפרעה (ובמקרה שלי מדובר בכמעט עשרים שנה) יכולים להיות גורם מתסכל, מכעיס ואפילו מדכא. זה יכול למשוך אותנו לתהומות לא פחות עמוקים מה-ocd עצמו. אבל ייתכן שהסיפור שלי מוכיח, שישנה דרך אחרת להשלים עם השנים האלו, לסגור מעגל ולהמשיך הלאה.
שלכם
ocd status post

 

כוחן של טראומות: מטראומות העבר לחוויות המתקנות ולסגירות המעגל של ההווה

כל מי שסבל מ-ocd אי פעם מכיר היטב את תיבת הפנדורה לה אני מקדישה את הפרק הנוכחי. הכוונה היא
לטראומות האישיות של זיכרונות הקשורים לחוויות ה-ocd שליוו אותי במשך שנים.
שק מלא בזיכרונות מכאיבים מאירועים של עשיית טקסים מתישה או חרדה עמוקה שהופיעו בדיוק ברגע הכי לא מתאים, רגעים מרגשים של אושר שפשוט נהרסו בגלל חשיפה לטריגר מעורר חרדה, ועלבונות שספגתי מאנשים רעי לב (או סתם טיפשים) שהותירו צלקת עמוקה של בושה וסטיגמה.
אירועים שלא שוכחים לעולם.
לעולם לא אוכל לשכוח את החרדה והקומפולסיות שהעיבו על אושרי ביום הנישואים שלי, כשאני שוטפת ידיים באמבטיה ובעלי כמה מטרים לידי בחדר השינה, לא מודע בכלל למה שאני עושה ול"עולם המקביל" שבו אני חיה (שלא לדבר על האשמה שנאלצתי לחיות איתה)? או את ההערה המרושעת שאמרה לי בת כיתתי, רגע אחרי שהושיבו אותה לידי באחת מבחינת הבגרות, משהו בסגנון "אל תפריעי לי עם הטקסים שלך"? איך אני יכולה לשכוח את תחושת הייאוש שליוותה אותי באמצע שטיפת ידיים אינסופית כשכל משפחתי נמצאת בקרבת מקום בחגיגת יום הולדת ואני אחוזת אימה שאולי מישהו שומע את הטקס שאני מבצעת?
בדרך כלל היו הזיכרונות האלו נעולים היטב על מנת שלא לאפשר להם לצוף אל פני התודעה, אחרת זה יהיה פשוט כואב מדי. אני לימדתי את עצמי לנעול את הזיכרונות האלה כמה שיותר עמוק, להתעלם מקיומם ולהעמיד פנים כאילו לא התרחשו מעולם. במילים אחרות, לחיות בהכחשה ולשקר לעצמי. כך, חשבתי, אהיה מוגנת ולא אצטרך להתמודד עם אי הנוחות הכרוכה בכך. כך זה היה שנים. אבל לאורך זמן, זה אכל אותי מבפנים, כי איך אפשר להדחיק ולהתעלם מהפיל הלבן הגדול שנמצא בחדר?
ללא היכולת להשלים עם החוויות המכאיבות הללו, הן אכן הפכו לטראומות. סוס טרויאני שישב בתוכי והפרשים החבויים בתוכו היו לתולעים שכרסמו בשלוות הנפש שלי לאורך שנים ומנעו ממני סיכוי להיות אי פעם מאושרת באמת. הצלקות שהשאירו בי אירועים של טקסים מתישים ומייסרים היו כל-כך קשות, שהפכתי לדרוכה תמידית ולא יכולתי להסיר את שריון ההגנה התמידי שלי, ולמעשה מוקד החיים שלי הפך למלחמת הישרדות מתמדת מפני האיום הבא.
אבל דבר אחד נפלא יצא מהאירועים הללו, כואבים ככל שהיו: הם שימשו עבורי כמנוע לשינוי.
התמריץ הראשוני שלי להגיע לטיפול היה בעקבות אירוע כזה, שבו נוכחתי לדעת ששטיפות הידיים שניסיתי להסתיר מכל העולם הם סוד גלוי לכל, אחרי שעמיתה לעבודה סיפרה לי שאנשים מדברים ביניהם שאולי משהו לא בסדר אצלי כי הם שומעים רעשים שאני משמיעה בשירותים במקום העבודה שלי.
מעולם לא הרגשתי כל-כך חשופה, נבוכה ומבוישת כפי שהרגשתי באותו היום!
טראומה יכולה לשמש תמריץ לתחילת השינוי, כי זה מה שהביא אותי להחלטה שאני לא מוכנה לחיות כך יותר.
זו הייתה טראומה אחת יותר מדי.
ואז, הגיע הטיפול.
לאט לאט, התחלתי לספר למטפל על הטקסים שנהגתי לבצע, על החרדות שלי, ועל חוויות של טראומות שה-ocd הביא לחיי. בהתחלה זה היה מלווה במבוכה רבה, אבל בהמשך (להפתעתי הרבה), מתוך תחושת שחרור והקלה אדירה שסוף סוף אני יכולה לשתף מישהו בכל הכאב שצברתי במשך שנים. לא הבנתי זאת לפני הטיפול, אבל נפשי שוועה להוציא את הכל החוצה! כל הטראומות של חוויות העבר שהחבאתי בתוך עצמי והסודות שהחזקתי בבטן יצרו עליי משא כבד מאוד, ואני אפילו לא הייתי מודעת לזה. זה היה כמו פצע מלא מוגלה שלא יכול היה להחלים אלמלא ייפתח.
בפעם הראשונה בחיי שפכתי את ליבי ושחררתי את הזיכרונות המכאיבים שנשאתי לבדי, מהקופסא בה היו נעולים! ואיזו הקלה נהדרת זאת הייתה!
פתאום, אחרי כמה שבועות של טיפול, הבנתי בדיעבד, שיש בתוכי משקעים אדירים של כאב שלא הייתי מודעת לעוצמתם (בגלל ההדחקה כמובן....).
בעצם, לפני שהתחלתי את הטיפול, לא הייתי מודעת בכלל לצורך שלי לשחרר החוצה את כל הרגשות הללו. הייתי כל כך עסוקה בלבצע את הטקס "נכון" בכדי "להגן" על עצמי, שלא עצרתי לרגע להתייחס לכל הסבל שגרמתי לעצמי. הסבל שלי היה משני, לא רלוונטי כרגע, ותמיד דחפתי אותו לנישה עמוקה בתוכי מתוך התעלמות מוחלטת.
אף פעם לא הרשיתי לעצמי להרגיש.
ואילו עכשיו, כשהתחלתי לדבר על הזיכרונות האלו, פתאום הרגשתי צורך אדיר לבכות ולשחרר את כל הסבל הזה החוצה. כמו סכר שבמשך שנים החזיק את כל המים שגעשו לכיוונו ועכשיו הוא עומד להיפרץ. וכשאמרתי את זה, המטפל שלי הציע באופן הפשוט ביותר: תבכי. אם זה מביך אותך שאני פה, את יכולה לבקש ממני לצאת, תתני לעצמך את הזמן שאת צריכה להתפרק, וכשתהיי מוכנה אחזור.
לפעמים, הפתרון הפשוט ביותר הוא גם הנכון ביותר.
זה אומנם לא קרה באותו ערב בדיוק, אבל הנחשול האדיר שעמד לפרוץ את הסכר היה בדרכו, ושנינו ידענו את זה.
ואכן הסכר נפרץ. ועוד איך!
ערב אחד, אולי שבוע-שבועיים אחרי השיחה הזאת, הייתי אחרי עוד קומפולסיה מתישה. סיימתי לשטוף ידיים והייתי כל-כך מיוסרת ומתוסכלת. בעלי ישן כבר, וכל האשמה על כך שבצעתי קומפולסיות מאחורי גבו והסתרתי ממנו דבר כל כך משמעותי כל השנים האלו, הוסיפה לדכדוך שלי עוד יותר. נדמה היה שהסבל משטיפת הידיים האחרונה הזאת, הצטרף לכל הסבל שאגרתי כל השנים, וכל זה רק חיכה להשתחרר.
התיישבתי על הכיסא ליד שולחן המטבח, ובכיתי. בכיתי על הכל. על כל השנים, על העלבון, על הבושה, על התסכול ותחושת חוסר האונים, על תחושת הפסיביות הנוראית שהרגשתי כשנאלצתי לציית למערכת חוקים דרקונית ששולטת בי, על השנים שאיבדתי להפרעה הזאת, על החלומות שלא הגשמתי בגללה ועל ההחמצות שנבעו מכך, על העובדה שהיא שולטת בחיי ולא אני, על החרדה שתמיד מגיעה ברגע הלא נכון כשאני לא מוכנה ותופסת אותי בגרון וחונקת אותי, על לילות של חרדה חזקה כל-כך, כאילו שמו מכבש על החזה שלי ואני לא מסוגלת לנשום, על השנאה האדירה כלפי ה-ocd וכלפי עצמי שהרגשתי כשמצאתי את עצמי עומדת בשירותים ולא מצליחה לסיים את הריטואל, ועל הסבל שהיא גרמה לי רק כמה דקות לפני כן כשנאלצתי לשטוף ידיים בדיוק כפי שהיא דרשה ממני.
בכיתי על הכל.
הבכי היה קטרזיס נפלא. זה היה פשוט הדבר הנכון לעשות: לפתוח את החלון ולתת דרור לרגשות המודחקים שלי להשתחרר החוצה.
אבל דבר נפלא נוסף קרה באותו לילה: ממש לפני שנרדמתי עלתה בי מחשבה חדשה: נכון, עשיתי עוד טקס היום, ואולי אבצע מחר או מחרתיים, אבל אני בטיפול, ואני מרגישה שאני נמצאת בעיצומו של תהליך שינוי, ויום אחד בעתיד אני לא אצטרך לבצע את הטקס הזה. הרגשתי הקלה ואפילו, למרבה הפלא, תקווה.
אפשרתי לעצמי להרגיש באמת את כל הכאב והסבל שהביא ה-ocd לחיי, נתתי לו למלא אותי ולא התכחשתי לו עוד. ומתוך השחרור הזה הפציעה המוטיבציה והתקווה שאצליח לשנות את חיי, ואני מאמינה ששני הדברים קשורים האחד בשני.
במהלך הטיפול למדתי דבר נוסף על הטראומות שנשאתי עמי לאורך השנים. למדתי להקשיב להן. למדתי שהריפוי העמוק ביותר התרחש כאשר חזרתי לשם וסגרתי מעגל, כי לחוויות מתקנות יש כוח אדיר לרפא טראומה. במקרה זה, הטראומה שנשאתי סביב מה שגרם ה-ocd למערכות היחסים המשמעותיות בחיי.
אחד הדברים הקשים ביותר בשבילי בהתמודדות עם ocd היה הצורך להסתיר אותו מכל העולם, ובמיוחד מבעלי.
אלו נישואיי השניים. הייתי נשואה בעבר, גרושי גילה את ה-ocd שלי במקרה כשמצא אחד מפתקי הטקסים שלי יום אחד כשעוד גרנו יחד לפני הנישואים. משום מה הוא החליט להמשיך ואפילו הציע נישואים כעבור פחות משנה. הקשר בינינו היה מלא בעיות וההפרעה שלי בוודאי לא שיפרה את המצב. גרושי הרגיש כל כך מאוים מההפרעה כשגילה אותה, שהוא חזר שוב ושוב ודרש ממני להבטיח לו " למגר את ה-ocd". עם הזמן הוא נעשה אובססיבי סביב זה בעצמו. הוא דרש שאשתף אותו בכל הפרטים הקטנים של המחשבות הטורדניות (טעות!!!), בדק אותי, איים עליי בעתיד הקשר שלנו, גער בי, חקר אותי בכל פעם שנדמה לו שאני עושה קומפולסיה. הוא חנק אותי! יופי של סביבה תומכת ומתן מרחב לריפוי...
שלא תבינו אותי לא נכון. אני מאושרת שנפרדנו. אבל אחרי שהocd הרס את הקשר הקודם שלי, הגעתי להחלטה בקשר הרציני שהתחלתי עם בעלי (האהוב) שאני  בשום פנים ואופן לא אכניס את ה-ocd לקשר החדש.  כבר בשלב זה סחבתי איתי את הטראומה של הרס הקשר הקודם והצלקת הזאת גרמה לי להמנע בכל מחיר מלחזור לסיטואציה דומה. יכול להיות שהחלטתי לא לחשוף כי חששתי שלא ירצה אותי אם יידע על ההפרעה. יכול להיות שכבר כאבתי מדי ולא רציתי שהפצע הזה ייפתח שוב מחדש. בתקופת ההיכרות שלנו הטקסים היו בנסיגה ולא שלטו בחיי בעוצמה כפי שקרה בהמשך, כך שייתכן אפילו ששכנעתי את עצמי להאמין,  שאם הוא לא יודע ואני לא אספר לו, אז אולי בכלל אין לי את ההפרעה... ממש דוגמא מושלמת לבת יענה הטומנת ראשה בחול.
בשורה התחתונה העדפתי להרגיש אשמה, ללבוש מסיכה ולא לגלות לו דבר.
וכמה אשמה חשתי! כמה דיונים פנימיים ניהלתי בתוך עצמי על מנת לשכנע את עצמי שלא לספר לו זה הדבר הנכון! כמה שקרנית ובוגדת הרגשתי! וכמה שלא ניסיתי למסך את התחושה הנוראית הזאת, זה לא עבד.
כשהגעתי לפגישה הראשונה שלי עם מי שהפך למטפל שלי לא סיפרתי על קיומה לבעלי. עוד שקר במסכת ההסתרות שהעיבו על מצפוני. אבל כבר בפגישה הראשונית הזאת עם הפסיכיאטר שלא הכרתי, משהו השתנה בתוכי: אחרי שפתחתי את הפה ופרשתי ללא מעצורים את כל סיפורי בתמצית לנגד המטפל שלי (שבטח לא הבין מאיפה נפלתי עליו), הוא אמר לי בפשטות "את סובלת. את חיה בבית סוהר ואת סובלת". וחלק מבית הסוהר הזה היה בעקבות ההסתרה והבידוד שכפיתי על עצמי. אני הסתכלתי על החשיפה הזאת של לספר לבעלי על החרדה כעל איום אבל הוא ראה את זה כהזדמנות, פתח להשתחרר סוף סוף מכל האשמה שייסרה אותי כל כך. הוא המליץ לי לשתף אותו, ואפילו במעט, על מנת להוריד מעצמי את המשא הכבד שנשאתי לבדי כל כך הרבה שנים ולהפסיק להרגיש אשמה.
זה לקח לי כמה שבועות, אבל אכן סיפרתי לו. פרטים קטנים וכלליים מאוד על החרדה שלי. לא אמרתי אפילו את המילה ocd. זאת הייתה חשיפה כל כך קשה ותובענית, דווקא בגלל הטראומה מהקשר הקודם. אבל לראשונה חשתי, שהורדתי מעצמי את עול ההסתרה וכבר לא חשתי אשמה כל כך.
עברו שמונה חודשים מאותו מפגש, אני המשכתי לשמור על ה-ocd ולעשות קומפולסיות "על אש קטנה" (כן, בטח, כאילו זה אפשרי....), ואז התרחש משבר גדול במשפחתי שהעלה מאוד את רמת הסטרס שלי. כל הלחץ סביב ההתרחשויות גרם לקומפולסיות שלי להשתולל, להפוך לקשים ותובעניים הרבה יותר ולשלוט בי במידה שלא יכולתי להסתיר יותר. בעלי שמע, הילדים שמעו, הפיל הלבן עמד במרכז החדר וחיכה להתייחסות. לא יכולתי להסתיר יותר.
הגעתי לפרשת דרכים בזוגיות שלי.
קבעתי פגישה ראשונה של טיפול cbt עם המטפל שלי. הבנתי שכעת רגע האמת והגיע הזמן לשתף את בעלי, והפעם בכל. בפעם הראשונה אמרתי בפירוש ocd. בפעם הראשונה דיברתי איתו על כך שאני החלטתי לעשות טיפול אינטנסיבי שיגזול ממני אנרגיות ושאני זקוקה לתמיכתו. בפעם הראשונה דיברתי על טקסי שטיפות הידיים שבצעתי והשפעתם על ילדינו והבטחתי שאעשה כל שביכולתי כדי שלא ייחשפו לכך ולא יושפעו.
זאת הייתה חתיכת חשיפה! הפיל הלבן בחדר עמד וחייך כי אחרי כמעט עשר שנות היכרות, סוף סוף דיברנו עליו!
הטראומה של כל הכאב והסבל שעולל הocd למערכות היחסים המשמעותיות בחיי דרשה חווית תיקון. 

ולבסוף זו אכן הגיעה.
כחודש אחרי תחילת הטיפול שלי יזמתי מפגש משותף בשביל שבעלי, אני והמטפל נוכל לשוחח על מהות הטיפול.
ממקום של הילדה הקטנה, הפסיבית והמבוישת שמבשרים לה על ההפרעה שהפכה אותה לפגומה, הפכתי לאישה בוגרת שבוחרת לשנות את חייה מיוזמתה ואיננה מתביישת יותר. הבאתי לבעלי מאמרים מתורגמים שמסבירים לבני זוג של מי שסובל מ-ocd מהי ההפרעה ואיך להתמודד איתה בתור בן הזוג, דיברתי איתו על אפשרות שנקבע מפגש משותף, והפסקתי להסתיר. בפגישה הרביעית שלי עם המטפל, שאלתי אותו אם זה מקובל עליו שניפגש ונדבר כי אני רוצה שבעלי יידע ויבין את התהליך שאני עוברת, והוא הסכים. "טוב, אז הרשיתי לעצמי לקבוע פגישה בקופת חולים מחר בשמונה בערב", אמרתי, וצחקתי.
כשהמטפל שלי שאל אותי על מה ארצה שנדבר בפגישה ומה אני מרגישה בנוח לחשוף, הרפלקס המתונה שלי קפץ מיד: לא לחשוף כלום, דווקא מתוך הכאב של מה שהחשיפה עשתה לזוגיות הקודמת שלי. הייתי מסוגרת מאוד כלפי האפשרות לחשוף משהו על אופי החרדה שלי (פחד מכישלון) ואמרתי לו שאני מעדיפה שישאיר את הדברים על פני השטח ושאני לא רוצה לחשוף יותר מכך, אבל במהלך אותו ערב ובבוקר שאחרי היה לי זמן לחשוב ולהתרכך.
היה לי חשוב לדבר ראשונה, כי אני רציתי לתאר את ה-ocd שלי. לא הייתי מוכנה להיות שוב במקום של המקרה הקליני, הבחורה שיש לה בעיה, שיושבת ושומעת מה נאמר עליה ומתביישת.
רגע לפני שנכנסנו לפגישה, בעלי היה לחוץ יותר ממני...(: הוא מעולם לא היה אצל פסיכיאטר. אני מצאתי את עצמי מתבדחת איתו בדרך: "אל תדאג, אני איתך".
ואז התחילה הפגישה באווירה מחויכת. ואני ביקשתי לפתוח את הדיון.
סיפרתי קצת על הפרעה טורדנית כפייתית, שמדובר במחשבות מעוררות חרדה שגוררות טקסים מרגיעים. ואז, פתחתי את הפה וסיפרתי על כל הדברים שערב לפני כן לא הייתי מוכנה לשקול אפילו (מול עיניו ההמומות של המטפל שלי שהתקשה להסתיר את חיוכו): סיפרתי שבמקרה שלי מדובר בחרדה מכישלון וששטיפת הידיים שלי היא סוג של טקס שעוזר להרגיע את החרדה שלי. דיברתי על המטרות שלי בטיפול. דיברתי על הילדים שלנו ואיך הם מושפעים מההפרעה שלי. הבטחתי שאעשה כל מה שאני יכולה ולא יכולה על מנת שהם לא ישמעו ולא יהיו מעורבים בשום צורה. דיברתי על כך שזה טיפול קשה מאוד, ושאני מעריכה מאוד את התמיכה שלו כי זה מה שעושה את ההבדל בין הצלחת הטיפול לכישלונו. דיברתי על כך שזה אכן אתגר אבל זה לא יפגע בזוגיות שלנו, כיוון שזהו פשוט עוד מכשול אחד מני רבים שאנחנו ניצבים מולם במהלך חיינו הזוגיים ושגם את זה נעבור.
בעלי דיבר ושאל איך זה ישפיע על חיינו ומה הוא יכול לעשות כדי לעזור לי, ושאל מה תהיה נקודת הסיום, התוצאה של הטיפול הזה. אני עניתי. המטפל שלי דיבר גם הוא על אופי הטיפול, וכל מה שנאמר נעשה באווירה של כבוד הדדי ודיון בין שווים.
זה היה אירוע מכונן. אני מתארת את זה עכשיו ממרחק של כמעט שנה, ואני עדיין מרגישה את העוצמות של זה.
לא הרגשתי בושה אף לא לרגע אחד. הרגשתי חזקה ונחושה. הרגשתי שאני יכולה להרים את הראש בביטחון ומתוך חוזק, ושההתרחשות שארעה באותו ערב בחדר נתנה לי הרבה כוחות. דווקא לאור הטראומה שחשתי מאירועי העבר בזוגיות שלי, החוויה של השיחה עם בעלי באותו ערב והאופן שבו חשפתי את זה הייתה חוויה מתקנת נפלאה.
הרגשתי שעשיתי תיקון. אירועים כואבים מהעבר נפתרו, וזה חלק מתהליך הריפוי.

לסיום הפוסט הארוך הזה (סליחה....), אני רוצה לדבר על עוד דבר שטראומות יכולות לשמש בו כחלק מתהליך הריפוי: טראומות העבר יכולות לשמש כתמרור אזהרה למניעת הישנות. במלים אחרות, כשאני מזכירה לעצמי את כל התהומות שהגעתי אליהם בעקבות ה-ocd, זה נותן לי את המוטיבציה והנחישות לא לחזור לשם לעולם.
כשסיימתי את היררכית הטיפול החשיפה ומניעת תגובה (כלומר, בצעתי את כל החשיפות שהצבתי לעצמי בדרגת קושי עולה, עד לגבוהה ביותר), כתבתי לעצמי מכתב ובו פירטתי את כל החשיפות הכי טראומטיות שהיו לי אי פעם. קראתי למכתב הזה: נא לשבור ולהשתמש במקרה חירום! התייחסתי לזה כמו תמרור האזהרה הפרטי שלי, כך שאם אני אגיע לרגע של משבר, שבו אני ארגיש שאני על סף חזרה לחיבוק הדוב של ה-ocd וכל הכלים שלמדתי בטיפול לא עוזרים, המכתב הזה יזכיר לי מה האלטרנטיבה.
ואחרי שסיימתי לספר על החשיפות הכי קשות שהיו לי ושלעולם לא אשכח, כתבתי לעצמי פסקה אחרונה-
"תסתכלי טוב-זאת האלטרנטיבה: חיים של סבל, כעס, תסכול, חוסר שליטה, שנאה עצמית, מרירות, פגיעה עצמית, דריכות מתמדת מסכנת שווא, הסתגרות, בושה, הסתרה ובדידות. חיים של נכות! אז אם אי פעם אני ארגיש שאין לי את הכוחות להתנגד ל-ocd, כאן אני מזכירה לעצמי-זאת האלטרנטיבה: חיים של סבל צרוף.
שאני לעולם לא אשכח את זה ולעולם לא אאבד את הנחישות ורוח הקרב."

זה כוחן של טראומות

שלכם
ocd status post



















.