Baby steps

לאחרונה קיבלתי מהיקום תזכורת עד כמה הכל בחיינו שברירי ובר חלוף, וכמה אנחנו טועים לחשוב שהכל בר תכנון ונמצא בשליטתנו (לעניין השליטה נחזור אחר כך...).
אחרי חצי שנה של תקווה ורצון, שבועיים אחרי שהתרגשתי לגלות שאני בהריון, ואחרי שכבר התחלתי לתכנן בית חולים, מטפלת, איפה לשים את מיטת התינוק וכו וכו דברים רחוקים ולא רלוונטיים כרגע, הייתה לי הפלה ספונטנית.
הרגשתי שהחיים נתנו לי סטירת לחי. יותר מזה, פתאום הבנתי שאני כל הזמן עסוקה בלתכנן, לבנות מגדלים באוויר, לחפש את הפנטזיה המושלמת שבה אהיה מאושרת, כשלמעשה כל זה הוא אשליה. מה שחשוב הוא לא מה יקרה עוד שנה, שנתיים, אלא איך אנחנו מרגישים כשאנחנו קמים היום בבוקר, מי האנשים שאיתנו ואיך הם גורמים לנו להרגיש, האם אנחנו גורמים לעצמנו סבל עכשיו, ואם כן, מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות זאת?
איך כל זה קשור לחרדה, ל-ocd, אתם שואלים?
דרך ההתמודדות שלי עם ה- ocd בטיפול למדתי דרך חדשה להסתכל על אירועים (בין היתר אירועים שליליים) בחיי, וזה נתן לי כלים להתמודד גם עם מה שקרה לי בשבוע האחרון.
ocd קשור לדרך שבה אנחנו רואים ומפרשים את האירועים בחיינו כאיום, כאירוע שלילי פוטנציאלי. זה קשור לשליטה, או יותר נכון, לנכונות שלנו לוותר עליה. הרי בשביל מה אוסידיסטים עושים את כל הטקסים, בדיקות, שטיפות, ספירות, ובאופן כללי, מענים את עצמם עד אפיסת כוחות (אני יודעת, הייתי שם...)? בגלל חוסר היכולת לסבול את העובדה שאין לנו שליטה על היקום! אין לנו! אנחנו מנסים למנוע את הקטסטרופה באלף ואחת דרכים, במקום להיכנע, לתת לחרדה להציף אותנו, ולאט לאט לתת לה לדעוך. כך גם כאן. המפתח הוא לקבל את זה שהשליטה לא בידינו. אני אומנם חשבתי שהכל נמצא בשליטתי, כולל התזמון של ההיריון הזה עם העבודה שלי ועם שאר חיי, אבל המציאות מוכיחה אחרת. אנחנו לא יכולים לשלוט בנסיבות, רק באופן שבו אנחנו מגיבים אליהן. לא הייתה לי שליטה על הגוף שלי ועל מה שהתרחש בתוכו, למרות כל האהבה והתקווה וההתרגשות ששידרתי פנימה.

השבוע נזכרתי בתרגול הזה שעשיתי כשעבדתי בטיפול על חשיפה ומניעת תגובה, על זה שהכרחתי את עצמי להיות נוכחת וקשובה לעצמי, למחשבות שלי, לגוף שלי, באותם הרגעים שהרגשתי שאני מאבדת שליטה. התמסרתי לחרדה ונתתי לעצמי לחוות אותה, תוך כדי אמירה לעצמי, שעוד מעט החרדה תרד ואני אמשיך הלאה בחיי, חזקה יותר ובטוחה יותר בעצמי. באופן פרדוקסלי, כשאנחנו מוותרים על השליטה במודע ובכוונה, בסופו של דבר אנחנו מוצאים שלווה.

כשהתחלתי בטיפול, זה נראה לי כמו משימה ענקית ומפחידה עד כדי בלתי אפשרית, אבל אז המטפל שלי אמר לי לבנות סכמה של שלבים. כל פעם צעד קטן, שלב אחרי שלב, נדבך על נדבך, וזה עבד. העבודה שעשיתי את זה יום אחר יום, משימה אחרי משימה, נושמת עמוק וצוללת פנימה, זה מה שעזר לי להתקדם עד שהשלמתי את היררכית המשימות שלי. כמו בטיפול, כך גם כאן: אמרתי לעצמי שאני לוקחת את זה יום אחרי יום, הבנתי את חוסר הטעם בלתכנן ולדאוג מה יהיה בעוד שנה שנתיים (מה הטעם בתכנונים האלו בכלל?). ננשום עמוק, ונעבור קודם כל את מחר (עם תוצאות בדיקת הדם שאמורות לרדת כדי לשלול הריון חוץ רחמי), זה הכל, לא צריך יותר. אחרי כך נעבור את מחרתיים, ונקווה שהרופא יגיד שאלו תוצאות סבירות ושחרב הגרידה בבית חולים שהגיעה משום מקום לפני שבוע והונחה פתאום על צווארי, תעלם. אחר כך התקווה שמגמת הירידה של הורמון ההיריון בבדיקות הדם תמשיך עד לאפס, ואז אני אדע שזהו, זה נגמר. ואחר כך שהדימום הזה כבר ייגמר ואני אדע שסיימתי את הפרק הזה בחיי ואפשר להמשיך הלאה. כך גם הכאב שאני מכריחה את עצמי במודע לחוות ולא להדחיק, יילך ויירד עם הזמן, ולאט לאט אני אשלים עם זה.
תקוות קטנות, 100% בהווה ואפס נוכחות בעתיד. הכל ב-baby steps. ביטוי קצת אירוני בהתחשב בנסיבות, אבל זה מה יש...
ועוד דבר: התרכזתי במה שיש, לא במה שאין. גיליתי שכעת אני אוהבת את ילדיי עוד יותר ממה שתיארתי לעצמי, שיש לי כל כך הרבה דברים טובים בחיי, ושהחיים שלי ימשיכו. הטיפול הוא זה שנתן לי את היכולת לא לראות הכל דרך מסננת שלילית מוגזמת אלא לאזן בין הדברים החיוביים לשליליים ועל ידי כך למצוא תקווה.
ב-ocd יש נטייה לראות את החיים דרך פילטר שלילי, למזער את הטוב ולהבליט את הרע. ברגע שמודעים לזה ועובדים על המשקפיים שדרכן אנחנו רואים את החיים, מקבלים כוחות התמודדות.
ואיך זה מתקשר לך, הקורא/ת? אני מניחה שלך, שקורא/ת את הבלוג הזה יש חיים מורכבים, לא מושלמים, והחיים שלך מן הסתם לא נעשים קלים יותר עם המשא הזה של ה-ocd על הכתפיים. אבל ההפרעה היא זאת שגורמת לנו לראות את החיים בעיניים של קושי, של איום, של משבר בלתי פוסק, שמתיש אותנו פעם אחרי פעם מחדש. אפשר להפחית את הסבל הזה על ידי שינוי אופן ההסתכלות שלנו על הדברים. אני יודעת כי הייתי שם, בורחת מהסכנה הדמיונית שלי פעם אחרי פעם, 20 פעם ביום, פעמים פחות ולפעמים יותר, עבד של החרדה שלי.
החיים שלנו לעולם לא יהיו כמו שיט במים רגועים, תמיד יהיו טלטלות, קשיים, אכזבות, אבל הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי עזר לי לצמוח ולהבין שלא כל גל קטן בים הוא סערה ענקית. שיש גם צורה חיובית להסתכל על האירועים בחיינו, ושהאושר הוא עכשיו.
שלכם
ocd status post 





 

רוחות של שינוי

מחקרים בפסיכולוגיה שמנסים להבין מהן הפרעות חרדה ומה מניע אותם מוצאים, שאחד המאפיינים הבסיסיים של חרדה הוא יצירה וחיזוי מוגברים של תרחישי סכנה עתידים וראיית שחורות. במלים אחרות, בכל סיטואציה שהיא, אדם חרד יחזה בעיני רוחו הרבה יותר אפשרויות שליליות וידמיין את התרחיש הגרוע ביותר. להביט אל האופק ולראות את מה שיכול להשתבש. לפרש כל שינוי כאיום ולא כהזדמנות.
כשמבקשים מקבוצת אנשים חרדים לחזות בעיני רוחם תוצאות או אירועים עתידיים ומשווים זאת לאנשים ללא תסמיני חרדה, מוצאים פעם אחרי פעם שאנשים עם חרדה חוזים אירועים שליליים עתידיים משמעותית יותר. קוראים לזאת הטית פסימיזם.
בשיא המצוקה שלי, זה אכן היה כך. עכשיו, במבט לאחור, אני מבינה שפחדתי לחיות, שלא לדבר על לעשות שינויים מיוזמתי: שינוי היה עבורי בבחינת איום בלתי נסבל. שנים הייתי כזאת; אני זוכרת את עצמי צועקת על בעלי כשרצה שנשקול ברצינות לעזוב לעיר אחרת, לא כי אני לא אוהבת את בעלי או כי חשבתי שזה רעיון מופרך, עובדה שאכן עברנו ואני חושבת שזה היה צעד מאוד נכון, אלא כי באותו הרגע ראיתי רק את התרחיש השלילי, דמיינתי עד כמה קשה יהיה לנו, כמה הכל צפוי להיות יותר גרוע בעקבות המעבר וכמה זאת עלולה להיות טעות. כשהוצאתי את זה עליו, מה שדיבר מגרוני היה החרדה וראיית השחורות האוטומטית שלי, המסננת השלילית שדרכה ראיתי וצפיתי הכל.
ובגלל שבאופן אוטומטי המוח של אדם חרד מכוון לחזות סכנה, הוא גם נוטה פחות לקחת סיכון. אנשים חרדים נוטים יותר לבחור בתוצאות מידיות אך צנועות ובסיכון נמוך. לא הם אלו שיאמינו בעצמם, יחשבו בגדול, יקחו סיכון וידחו את העכשיו בכדי לזכות בפרס הגדול בהמשך.
בקיצור, לחיות בתוך הקונכיה של עצמך, לא להתפתח, לא לגדול, רק דבר אחד: לשרוד.
ואני יושבת וקוראת את כל המחקרים האלו לצורך עבודה אקדמית שאני עושה, ורואה בדיוק את ההתנהלות שלי. מנתחת אחד לאחד את ההתנהגות שלי ומה שמניע אותי בהתמודדות עם הקונפליקטים היומיומיים בחיי העכשוויים, ומבינה שכך בדיוק אני פועלת. יוצרת הטית פסימיזם, ומפחדת להסתכן ולהאמין בעצמי.
אולי זה הדבר שמנע ממני ומהרבה אחרים שסבלו כל כך הרבה בגלל ההפרעה הזאת, להגיע לטיפול: הפחד להסתכן, חוסר האמון בעצמי שאני יכולה לזה, ראית השחורות והציפיה שהטיפול ממילא לא יצליח. זה משהו שטבוע עמוק בתוך הדנא של ההפרעה.
זה מזכיר לי, שכשהגעתי לטיפול וסיפרתי למטפל שלי שכבר הייתי בטיפול קודם לפני 20 שנה במשך למעלה מחמש שנים וזה לא הצליח ולכן איזה סיכוי יש לזה באמת לעבוד, הוא הסתכל עליי ואמר: איך את יודעת מראש שהטיפול לא יעזור? מה, את נביאה?
לא. זאת פשוט הייתה הטיית הפסימיזם שדיברה מגרוני.
אוסידי זה פחד מסכנה ומתרחיש אימים שלילי שאנחנו רואים בעיני רוחנו, אבל לפעמים צריך ללכת דרך הסכנה הזאת, ולראות שבעצם החיזיון השלילי הזה שאנו יוצרים במו מוחינו הוא יציר דמיונינו בלבד ותו לא.
בהצלחה
ocd status post

הדרך היחידה לצאת לחופשי

I've decided to begin CBT

This sentence marks the beginning of one of the most profound and deep emotional transformations I have ever made in my life. A life-changing process, no less. It took me 20 years to pronounce these words. 20 years of suffering, doubting, compulsing, self-punishment and avoidance.
I knew very well what it would mean to start treatment: I will have to go through hell! All the alarms in my head were switched on, because I knew, that at some point, I would have to face my demons. AND I WAS SCARED TO DEATH!

 I was 34 years old then. for years, I have been carrying this burden on my shoulders as if it was a necessary punishment I must endure, like Sisyphus, carrying the globe on his shoulders, endlessly suffering. Living without OCD was something unthinkable, an unrealistic notion I could not even imagine un my wildest dreams.
But let me start 8 months earlier, when I was not ready for CBT yet. At the beginning, when coming to therapy, a few months before, my initial purpose was only to diminish my symptoms, in order for me to function better and hide my compulsions more effectively from the rest of the world. I thought medications might help diminish my stress levels and help me function better alongside the OCD. And this is precisely the point: at that stage in treatment, I tried to adjust myself to the demands of the OCD, not fight it!
Apparently, the nice psychiatrist at my clinic I had just met happened to specialize in cognitive behavioral psychotherapy (CBT). I was very straightforward and told him my story, the one I had been hiding from the rest of the world (my friends, my parents, and worst of all, my husband) for years. he listened very carefully as I let go of this secret that had been such a burden for me to carry, and then, suggested CBT. But then he made the fatal mistake of telling me what this treatment is all about: facing, really facing my fears. no safety nests, no compulsions, no avoidance.
 PURE ANXIETY, INTRAVENOUS!
WHAT? DOING EXPOSURES DELIBERATELY AND AVOIDING COMPULIONS? For me, it felt worse than dying! I was petrified from the very idea he was suggesting. No way, I thought to myself, this man has got to be kidding. I smiled politely and said "I would definitely consider it, but right now I do not feel emotionally ready for this". I closed the door on his office and shut the door to the idea of this treatment ever happening.
Or so I thought.
Without knowing, the seed to my recovery has been planted.
A few months had  past, and the medicine I was prescribed was giving me the emotional masking I wanted. My anxiety seemed a bit better. I was not feeling the world in all of its harshness. It was like living in a softer, milder version of the world, in which I did not feel as much as I did before.
Unfortunately, it did not stop the compulsions, nor solve their origin. I continued to perform rituals, but lived in the false illusion that it was under control. During all that time, my therapist's suggestion continued to resonate in my head.
And then came the turning point; a stressful event occurred within my broad family. My compulsions went high over the roof. So high, that I couldn't control or hide them any more. Every moment in my day was spent on avoidance from exposure and washing hands. My children noticed. My husband started asking questions.
I couldn't control it any more. I finally understood, that there is no such thing as controlling my compulsions, because, by its nature, the OCD is a demanding disorder that sucks all of your energy and willpower. So what if I set rules to myself not to overdo the compulsions? No, says the OCD, you will do it anyway, otherwise your anxiety level will not decrease. So I succumbed, washed my hands according to the exact orders I myself invented and hated myself for it.
I was the slave, and the OCD was my master.
And there was that one crucial compulsion. It was during the big family crisis and I was standing in the bathroom, washing my hands again, again, again and again, exhausted. Suddently, it was like I watched myself from the side, realizing that this pattern will forever be my life and never change, if I do not do something drastic and courageous enough.
How do I get out of the bathroom? The compulsion still wasn't just right, because, as much as I tried to concentrate and make it perfect, my anxiety levels were so high, that I couldn't concentrate hard enough. I couldn't persuade myself that the ritual was just right. Unable to decide whether to continue washing or stop, I felt so anxious, that I was paralyzed. And then, all those months of hearing my therapist's suggestion in my head made me come to the decision.
FINALLY, I MADE MY DECISION.
A little voice within me said: "I will not collapse. I will relax, concentrate, finish the compulsion, walk out of the bathroom, but after this, I WILL START TREATMENT! AND SOME DAY, PROBABLY NOT TOMMOROW OR NEXT MONTH, BUT MAYBE IN A YEAR, I WILL FIND THE COURAGE AND STRENGTH WITHIN MYSELF NOT TO DO THE COMPULSION! ONE DAY, I WILL NOT FEEL THE NEED TO COMPULSE.
And there it was, The moment I made a decision to change my life, despite all of the difficulties that I knew I would surely face: the horror I might feel, the faked screams of danger my brain would send me, the feeling that I was about to jump into a bubbling, burning hot, lava. But I did not care.
At the date of my scheduled appointment, I went inside my psychiatrist's room with my heart pounding like a drum orchestra, and began the conversation with this first sentence:
I want to begin CBT.
This was the beginning of a very long journey to find peace and strength within myself.
The best decision I have ever made.
 

 



מי מפחד משינוי?

מה האסוציאציה הרגשית המידית שמעורר בכם המושג שינוי?
בשבילי, עשיית שינוי הייתה מאז ומעולם מקושרת אוטומטית לאיום. בדיעבד, אני חושבת שזה חלק מראיית העולם האוסידיסטית: להסתכל על כל דבר שנקרה בפנינו, במיוחד משהו לא צפוי וחדש, כעל איום ולא הזדמנות, כי הרי המוח שלנו עסוק ללא הרף בחיפוש אחר סכנות שאינן קיימות. פעמים כל כך רבות בחיי הייתי בסיטואציות שבהן הייתי פשוט אומללה, אבל החשש שמא עשיית שינוי היא טעות, גרם לי להסס ולנתח מחדש שוב ושוב, מתוך ניסיון עקר ומטופש שאולי בכל זאת אוכל לגרום למצב הרע שבו הייתי להסתדר מעצמו מבלי לעשות את השינוי ההכרחי. יותר מדי פעמים בחיי שכנעתי את עצמי שעדיף להישאר באיזור המוכר והבטוח, גם אם אינני מאושרת.
בסופו של דבר, ולאחר שעיניתי את עצמי תקופה ארוכה (מדי), הגעתי סוף סוף להבנה שלפעמים צריך לקבל החלטה, לעשות את השינוי ולחתוך! ומה קרה, אתם שואלים? פתחתי את הדלת לכל כך הרבה אושר, שאני מברכת את ההחלטה הקשה הזאת עד היום....
הרפלקס המותנה שלי (וזה כך עד היום) הוא לתכנן כל דבר, להישאר באזור המוגן והבטוח ושהכל יילך בדיוק לפי התכנית המושלמת והאידילית (והלא מציאותית...) שאת פרטיה רקחתי במוחי, בלי לקחת בחשבון את האופי המשתנה של היקום.
אבל מה לעשות שאנחנו לא יכולים לכפות על היקום את התכנית שלנו?????
בואו נודה באמת: מי שמנסה לחיות את חייו בדיוק כפי שתכנן, מבלי להבין שאין לו שליטה על הכל, נידון לחיים של אומללות, כעס ותסכול. מהמקום שבו אני עומדת היום, אני לא מסכימה לחיות כך.
העולם שבו אנחנו חיים הוא כמו זרמי הים שכל הזמן משתנים.  השינוי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.
כמובן שישנם האנשים שרוצים הכל בדיוק כפי שתכננו, ומוכנים לשחות כל הזמן נגד הזרם ולהיאבק בשינוי המתמיד של העולם, ולו בלבד שישיגו את מטרתם ולא ייכנעו לשינוי. זה בסדר לשחות נגד הזרם באופן מתמיד אם אתה דג סלמון עקשן שהישרדות המין שלו תלויה בכך. אבל אני כבר מזמן הבנתי שאני לא במלחמת הישרדות, זו רק צורת ההסתכלות האוסידיסטית שגורמת לי לפרש כל דבר חדש כאיום. את צורת המחשבה אפשר לשנות. אני לא במאבק הישרדות קיומי, כך שלפסול באופן מוחלט כל שינוי ולחפש את הסכנה בכל דבר חדש שהחיים מביאים איתם, הוא מתכון מושלם לסבל ומאבק תמידי.
אני לא מוכנה לחיות כך.
אז איך זורמים עם השינוי? איך מאמצים את הגמישות המחשבתית כדי לשנות כיוון ולהסתגל לשינויים מבלי להיאבק בהם?
שאלה טובה....
קודם כל מכירים בכך שהחיים הם עכשיו. אם נחיה את חיינו מתוך הבנה, שאם לא נעשה עכשיו אנחנו נתחרט אחר כך, אולי זה ייתן לנו את האומץ והדחף להפסיק להסס ולעשות.
פתגם מלא חכמה שקראתי לאחרונה אומר:
Making a big life change is scary. Know what's even scarier? REGRET
איזה משפט חזק!
בכל פעם בחיי שבה החלטתי להיות אקטיבית ולעשות שינוי, קשה ככל שיהיה, לא התחרטתי על כך. להיפך, זה רק גרם לי להיות יותר גאה בעצמי על כך שעשיתי מעשה למרות החרדה שהייתה כרוכה בכך. במילים אחרות, לעשיית שינוי, ולו הקטן ביותר, יש כוח גדול יותר ממה שנדמה, בגלל שזה נותן לנו ביטחון ותחושת חוזק ומסוגלות. כשאני הייתי עוד בתחילת הטיפול ועשיתי שינוי קטן, החשיפה הקטנה ביותר בטיפול, וראיתי ששום אסון לא קרה ושאני בעצם מסוגלת, זה נתן לי כל כך הרבה כוחות! לו היו אומרים לי בתחילת הטיפול לעשות חשיפות בדרגה הגבוהה ביותר הייתי לוקחת את הרגליים שלי ובורחת כיוון שלא האמנתי שאני מסוגלת לעמוד ברמת החרדה. אבל התרגול של שינוי קטן, חשיפה קטנה אחת בכל פעם נתן לי עוד ועוד כח, פתאום הרגשתי שאני יכולה להאמין בעצמי ולהתקדם הלאה לשלב הבא, וכך, בניתי את הטיפול נדבך על נדבך, עד שהגעתי לחשיפות הגבוהות ביותר.
זה יישמע לכם אולי מוזר, אבל כל השינויים הקטנים האלו שנבנים כנדבך אחד על השני  בטיפול של חשיפה ומניעת תגובה היו בשבילי לא פחות מחוויה מעצימה! אני יודעת מה אתם תשאלו עכשיו, ובצדק: איך זה אפשרי שעשיית חשיפות שגורמות לי חרדה כל כך גבוהה היא חוויה מעצימה? כן, גם אני לא הייתי מאמינה לזה בעבר, אבל ככל שעשיתי יותר ויותר חשיפות וראיתי שהקטסטרופה לא מגיעה ושהשמש ממשיכה לזרוח והאדמה לא רועדת, כך קיבלתי יותר ויותר ביטחון להמשיך הלאה את התהליך. הרגשתי שאני סוף סוף מחזירה לעצמי את השליטה ומתקנת עוול של שנים. עוול שעשיתי לעצמי. ולהזכירכם, הכל התחיל בשינוי אחד קטן.....
לסיכום, האם שינוי הוא איום או הזדמנות? הכל תלוי בפרשנות שלנו ובדרך שבה אנחנו רואים את העולם. לפעמים ההתמסרות לשינוי היא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לנו.

שלכם
Ocd status post

השקט שאחרי הסערה: רשמים מתהליך סיום הטיפול

שלום לכולם
אתחיל בציון תאריך:15.7.14. תאריך תחילת הטיפול. זה איננו סתם תאריך אלא ציון דרך מאוד משמעותי בחיי. הוא מסמל את הרגע שבו החלטתי (בניגוד מוחלט לאזהרות שהמוח שלי צרח לי) ללכת דרך הפחד ולהילחם בכל הכוחות כדי להפסיק לסבול. התחלת המסע שלי לעבר החופש.
במילים אחרות, בעוד כשבועיים אציין שנה לתחילת הטיפול שעברתי, ואיזו שנה משמעותית זו הייתה בשבילי!אם אפשר לתאר את החוויה שעברתי בשנה האחרונה במשפט אחד, אומר שעבורי זאת הייתה חוויה משנת חיים!
חוויתי כל כך הרבה רגשות רבי עוצמה, מהאימה הקטסטרופלית של תחילת הטיפול, דרך החרדה של שלבי החשיפה השונים, ולבסוף, האושר והכרת התודה שחשתי כשגיליתי שאני לא "צריכה" לסבול, ושאכן יש דבר כזה, חיים ללא אוסידי.
זאת הייתה רכבת הרים רגשית, אבל אני לא מתחרטת אף לא לרגע שעשיתי את זה. זה היה שווה את זה ובגדול.
אבל, משמעותי ומרגש ככל שיהיה, כעת הטיפול מתקרב לסופו ועיניי נשואות קדימה. וכמו תמיד, גם בשלב הזה עולות שאלות וחששות שמובילות אותי לנושא הפוסט הנוכחי:
איך מסיימים טיפול?
איך אורזים את כל התובנות שלמדנו וממשיכים בחיים? ומה עושים עם הספקות?
ואיך מנתקים את חבל הטבור שנקרא יחסי מטפל-מטופל?
הרבה שאלות מצוינות שעליהן אין לי תשובות.
כנראה שגם זה תהליך איטי וסמוי מן העין.
לאחרונה התחלתי לחפש בתוך עצמי סימנים של בשלות שיעידו שאני מרגישה  מוכנה לדלל עוד יותר את תדירות המפגשים, עדות לכך שאני מרגישה שאני לא באמת זקוקה למטפל שלי יותר. פתאום הבנתי, שלמרות שבהתמודדות היומיומית שלי אני לא מרגישה שום צורך וזה כך כבר זמן רב, משהו בתוכי מחפש ליצור את הסיום המושלם לטיפול. זו תקופה של הכרעות וחששות רבים מבחינת חיי המקצועיים ואני מרגישה שאולי בעצם אני נאחזת בטיפול מתוך רצון שיעזור לי לפתור את כל הספקות שיש לי ואי הוודאות שעומדת בפניי לקראת הליכה למסלול חדש ולא בטוח כלכלית. הבנתי דבר נוסף: כנראה שאני עדיין רואה את העולם מתוך משקפיים של אשליה רומנטית ובלתי מציאותית בכך שאני מרגישה שאהיה בשלה לסיים את הטיפול רק אחרי שהכל ינוח על מקומו בשלום ואחרי שאעבור בשלום את כל חבלי הלידה ואפליג בבטחה לעבר האוקיינוס.
מה????
הלו! אין דבר כזה לפתור את כל הספקות ולמצוא פתרון לכל הקשיים שמלווים אותנו! הטיפול לא נועד להעניק תשובה מושלמת שתפתור את כל החרדות שלנו אלא לתת לנו כלים להתמודד עם הספקות והקשיים בעצמנו.
כן, הספקות ימשיכו. כן, תמיד יהיו אתגרים שיש לפתור. מצב האידיליה הנכסף לא יגיע אף פעם, ובכל מקרה אנחנו לא יכולים לחפש אותו בנסיבות חיצוניות אלא רק מבפנים. החוכמה היא (וזה כנראה ידרוש עוד אימון מבחינתי), למצוא בתוך עצמנו את אי (island) השלווה בתוך הים של חוסר הוודאות והספקות שבתוכו אנחנו חיים.
משפט חשוב ומלא חוכמה שקראתי לאחרונה אומר, למרות שהספק תמיד יהיה שם (ובזה אפשר להיות בטוח😊 ), חיפוש אחר מורה/מייעץ אינו יכול לפתור את הספקות שלנו עצמנו.
יותר מזה. יודעים מה עוד אומר המשפט הזה?
אנחנו המורים של עצמנו.
וזה, בקיצור נמרץ, מסכם את מהות הטיפול: להפסיק לחפש כלים/עזרים חיצוניים להרגיע את החרדה הנובעת מהספק (שטיפת ידיים, בדיקה, וידוא בעזרת אנשים אחרים, תלות במייעצים חיצוניים כתוצאה מחוסר יכולת לקבל החלטה עצמאית) ולמצוא את הכלים הפנימיים הבריאים לצלוח את הקשיים ולהישאר שלווים לנוכח הספקות שיש ובוודאי יהיו. זה לא קל, ואני אולי עדיין לא שם, אבל ההבנה, שחיפוש מקורות חיצוניים כדי לפתור מצוקה פנימית שלנו מובילה לתלות, גורמת לי להרגיש שבכל זאת אולי אני בדרך הנכונה להמשיך הלאה ולשחרר.
הבחירה ללכת לטיפול הייתה בתחילתה לצורך מטרה מאוד מוגדרת: להתגבר על ה-ocd. אבל, מבלי שציפיתי לכך, הטיפול עשה הרבה יותר: הוא גרם לי לגלות דברים חדשים על עצמי. ולהשתנות.
שלכם
Ocd status post

ועכשיו-לחיות!

זהו פוסט סיכום.

אל דאגה. אין לי כוונות לסגור את הבלוג ולהפסיק לכתוב. פשוט, אני כותבת בעיקר מתוך צורך וכחלק מתהליך ההתמודדות האישי שלי בטיפול, וכרגע, הצורך שלי כבר איננו לנבור בעבר אלא לסכם את התהליך שעברתי ולהסתכל קדימה.
ישנן הרבה סיבות לכך: ראשית, בעוד חודש אני סוגרת שנה בטיפול, וזה סוג של ציון  דרך שגורם לי להסתכל לרגע מהצד ולראות את עצמי ואת התהליך שעברתי.
שנית, אני מורידה מינון בטיפול.
הגיע הזמן!
זה קשה, כי אני מרגישה שהקשר הטיפולי הוא מאוד חזק ונותן לי כוחות וקשה לי לנתק את אחיזתי. זה ממש קשה לי. אבל, אחרי כל השנים שבהם הייתה לי תלות מוחלטת בקומפולסיות על מנת להפחית את החרדה שלי, אני לא מוכנה להחליף תלות אחת באחרת! לא עשיתי את המסע המפרך הזה כדי ליצור עוד קשר של תלות. לאוסידיסטים יש נטייה לבנות רשתות ביטחון שיעזרו להם לא להיות חרדים לנוכח חוסר הוודאות בחיים. אני בניתי הרבה מאוד רשתות ביטחון כאלה שהפכו לקורי עכביש, וחלק מהתהליך הוא באמת לשחרר, לא לנסות להסתמך על משהו או מישהו שיעמעם את תחושת חוסר הנוחות, אלא להרגיש אותה במלוא עוזה, ולהתמודד. בכל מקרה, מכיוון שאני יודעת שאני הולכת לקראת סיום הטיפול, אני מתחילה לראות את עצמי בעיני רוחי ביום שאחרי ולחשוב איך אני רוצה לחיות את חיי בעולם שאחרי ה-ocd.
שלישית, כל כך הרבה דברים קרו, בנוסף לטיפול, שגרמו לי להבין עד כמה החיים כאן ועכשיו הם הדבר החשוב: לפני שבוע חברה שלי אובחנה בסרטן שד. היא קצת יותר צעירה ממני, בת 34. היא בדיוק הייתה על המזוודות בדרך לחיים בארה"ב, אחרי שמכרה את הדירה עם כל התכולה בבית והיא ובעלה התפטרו ועוד חודש עוזבים לתמיד, ופתאום כל החיים שלה התהפכו. וזה גרם לי לחשוב: כמה כבר אפשר להתעסק בהחמצות העבר או בחרדות לגבי העתיד? כמה אפשר לדאוג כשדברים לא מסתדרים בצורה מושלמת ולהיאבק שהכל יהיה בדיוק לפי התכנון? והאם יש בכלל דבר כזה?????
ואם כן, זה ממש עזר לחברה שלי, שלפי התכנון הייתה צריכה להיות עוד חודש על המטוס ועכשיו אין לה שום וודאות מה יקרה....
כל ההתרחשויות האלו גרמו לי לחשוב איך אני רוצה לחיות את חיי מהיום והלאה, להיות מאושרת ממה שיש לי, ולהפסיק להתמקד בדאגות ומחשבות שליליות. לא עשיתי את כל המסע הזה כדי להמשיך ולהסתכל על העולם דרך פסימיות תמידית.
אז עכשיו אני מתחילה להסתכל על הטיפול בכללותו ולסכם את התהליך שעברתי ולאן אני הולכת מכאן.

אין לי ספק: השתניתי. אני כבר לא אותו אדם שהייתי כשהתחלתי בטיפול. ההסתכלות שלי על העולם היא אחרת והתגובה שלי לאירועים שמזמן לי העולם השתנתה. הגעתי לתובנות שימשיכו איתי כל חיי. אני יודעת כמובן שתמיד יש על מה לעבוד, אבל אני לא יכולה שלא להרגיש שהשנה האחרונה היא בעלת השפעה ממש היסטורית על חיי ועל מי שאני. אני חיה בזמנים היסטוריים(:
ומה עכשיו? לאן הולכים מכאן?
התשובה מפתיעה בפשטותה: יש רק דבר אחד חשוב לעשות עכשיו-פשוט לחיות! כל כך הרבה שנים התנהלתי מתוך הלך רוח שמשהו לא בסדר, החמצתי פנים וראיתי שחורות. לא משנה מה ארע בחיי, חייתי באווירה של חוסר מרוצות כללי ושידרתי את זה לעולם. עכשיו, כששואלים אותי מה נשמע, אני עונה: "הכל בסדר גמור". אני מחייכת יותר. אני מנסה לא לתת לדברים הקטנים והמעצבנים של היום יום (וכאלה לא חסר...) להוציא אותי מהמסלול האוטומטי החדש שאליו אני רוצה להיכנס.
יש ביטוי נפלא שמתאר בצורה מדוייקת למה זה כל כך חשוב לחיות את החיים עכשיו:

"בני האדם מחכים
כל השבוע לשבת
כל השנה לקיץ
וכל חייהם לאושר"

זה משפט כל כך נכון בהרבה מאוד מובנים. קודם כל, אם לא נשים לב, אנו עלולים למצוא את עצמנו מבזבזים את כל חיינו בהמתנה לאותו הישג אחרון שרצינו, שכביכול יהפוך אותנו סוף סוף למאושרים.
אבל האושר הוא עכשיו, ברגעים הקטנים של החיים: עם הילדים בפארק בשבת, כשהולכים ברגל ביום יפה ונושמים את האוויר הצח, כשאני עוברת ליד המסדרון בעבודה ורואה שלט שפעם סימל בשבילי חשיפה נוראית ומחייכת לעצמי חיוך מלא סוד של ניצחון. אנשים טועים לחשוב שיהיה להם טוב רק אחרי שישיגו את המטרה הנוכחית שלהם, אבל אחריה נוצר צורך חדש ומטרה חדשה, שכמובן שרק אחריה הכל יהיה טוב ואז הם יהיו מרוצים וכן הלאה. וכך, האושר לעולם אינו מושג.
שנית, למה לדחות את האושר? זה פחות חשוב מדברים אחרים? כשאני הייתי בתוך ה-ocd, הדבר החשוב ביותר בסדר העדיפויות היה לבטל את האיום (הדמיוני), ולצורך כך הייתי מוכנה לשלם מחיר של סבל שלא יתואר. איפה אני הייתי בתוך סדר העדיפויות דאז? בתחתית הרשימה. הרגשות והסבל שלי בכלל לא היו חשובים. על אושר בכלל לא היה מקום לדבר. הלך הרוח שלי היה שאהיה מאושרת רק אחרי שאסיים את הקומפולסיה ואהיה שוב מוגנת. וכך, חיכיתי למשהו שמעולם לא הגיע, כי איך אפשר להיות מאושרת כשאת נמצאת במרדף בלתי פוסק נגד המחשבות שלך עצמך?
השאיפה אינה אמורה להיות אך ורק שהחיים שלנו יהיו טובים יותר מחר, השאיפה היא לראות איך החיים שלנו נפלאים ויקרים מפז עכשיו. וזאת הסיבה הכי טובה למה כדאי ללכת לטיפול ולעבור את כל מה שעברתי, כי זה נובע מההבנה שאותן עשרים שנה בהן שמתי את עצמי בעדיפות שניה והעדפתי לסבול הן די והותר, ועכשיו- אני לא רוצה לסבול יותר. אני לא רוצה לדחות את האושר שלי לעתיד. עכשיו הזמן לחיות ולא לסבול.

אז זה עוד לקח שלמדתי מהטיפול. עכשיו הזמן לחיות!
אני הרי טיפסתי מבירא עמיקתא וסוף סוף אני רואה את האור, ואת זה צריך לחגוג. אחרי שהייתי כלואה בכלא של עצמי כל כך הרבה שנים, אני נושמת במלוא הגרון את האוויר הצח של החופש, ואני נהנית מכל רגע בכך. בשביל מה עברתי את כל המסע הקשה הזה? כדי שאוכל לחיות ולנצור כל רגע ורגע ולהעריך את החיים. להגיד לעצמי: אני סוף סוף סטטוס פוסט אוסידי, הגעתי להשלמה ולמקום שבו רציתי להיות, ועכשיו הגיע הזמן ליהנות מחיי, לשמוח במה שהשגתי בטיפול ולהעריך כל מה שיש לי.
אם יש רק מסר אחד בלבד שתקחו איתכם מהבלוג הזה, זה המסר הבא: החיים שלנו עוברים אם נרצה ואם לא נרצה, וכל רגע שאנחנו ממשיכים לאבד לאוסידי הוא רגע מבוזבז שלא ישוב! אל תאבדו את חייכם בציפייה שמתי שהוא בעתיד יהיה לכם הכוח להילחם. תתחילו עכשיו! אל תחכו כל חייכם לאושר. הוא לא יבוא מעצמו, זאת הבחירה שלכם והעבודה שלכם. זאת קריעת תחת (pardon my french) קשה בטירוף שדרשה ממני המון כוחות, אבל זה שווה את זה בענק! לעולם לא הייתי מסכימה לחזור למצב שבו הייתי לפני תחילת הטיפול, בעד שום הון שבעולם. וזה אכן אפשרי לחיות בלי ההפרעה, אם מחליטים שהבחירה היא בידינו.
ואני אסיים בעוד משפט נפלא (של נג'יב מחפוז), שמתאר באופן מדויק להפליא כיצד החרדה מתעתעת בנו ומונעת מאתנו לחיות:

Fear does not prevent death

It prevents life

 

 

שלכם







ocd status post

תמצית מזוקקת של מהו cbt: לצאת מאיזור הנוחות ולזכות מחדש בחיים. וזה בהחלט שווה את המאמץ!

על אמהות, ocd, אהבה ואשמה-האירוניה של החיים

שלום לכולם
כשהקמתי את הבלוג הזה, עשיתי זאת על מנת לדבר על ה-ocd ועל האופן בו השפיע עליי ועל מערכות היחסים המשמעותיות בחיי. הקדשתי פרקים שלמים לתאר את הסבל שגרם לי ואת השפעתו על מערכות היחסים עם בן זוגי בעבר ובהווה. הפעם אקדיש את הפרק הנוכחי לצלע השלישית והכל-כך חשובה: הילדים שלי ואיך זה לגדל ילדים בצל ה-ocd.
אחת הסיבות המרכזיות לכך שהגעתי להחלטה להתחיל טיפול הייתה הילדים שלי. ליתר דיוק, רצוני שהם לעולם לא ייחשפו ולא יושפעו לרעה מהקומפולסיות שבצעתי. כשכבר לא יכולתי לשלוט בשטיפות הידיים שלי ולהחביא את הטקסים מפני העולם, וכשהילדים שלי שמעו והחלו לשאול שאלות באשר לקולות הבוקעים מהאמבטיה בזמן שאני שוטפת ידיים, הבנתי שאני עומדת בפני החלטה. פחדתי פחד מוות שאני עלולה לספק להם דוגמא והשפעה רעה. התביישתי מאוד מהרגע הגורלי שבו אצטרך להתחיל לספק להם תשובות לשאלותיהם, וידעתי שהרגע הזה עומד להגיע.
ואכן החלטתי. החלטתי לצלול לתוך הפחד ולהילחם, כדי שהילדים שלי לא יצטרכו לגדול לצד אמא בעלת נכות.
גילוי נאות: יש עוד סיבה למה החלטתי לכתוב את הפרק הזה על אמהות ו-ocd.

השבוע חלה רעידת אדמה בעולמי האישי: בני הבכור אובחן ב-ocd.

זה לא שזה נפל עליי בהפתעה, ממש לא. חשדתי בזה כבר מזמן, ולצערי, צדקתי.
זיהיתי את הדפוסים האובססיבים, דאגנות היתר והפרפקציוניזם, טענתי שצריך לבדוק את זה, דחפתי את כל התהליך כולל הליכה לפסיכיאטר, ולא הנחתי לזה. עצם המחשבה על כך שאולי אנחנו מפספסים את הסימנים שלמשהו שיתפרץ במלוא עוזו בעתיד דרבן אותי לא להרפות ולחזור לפסיכיאטר גם בפעם השניה. הכל נעשה בשבילי נורא ברור אחרי שהבן שלי סיפר לי בסוד על הרגלים של צורך בסימטריה וסדר שממש מפריעים לו. האסימון שלי נפל כבר אז, עוד לפני האבחנה של הפסיכיאטר.
אבל המעבר מסתם חשד ותחושת בטן חזקה לאבחנה וודאית הפך את הכל למוחשי ואמיתי, ואני מודה שאני מתקשה להתמודד עם זה.
הדבר שהכי חששתי ממנו ופיללתי שלא יקרה ארע, וזה פגע אצלי בעצב הכי רגיש והכי מודלק. עקב אכילס, מישהו אמר? לגמרי. נכון, זה בהחלט לא גזירת גורל ולא סוף העולם (זו בסך הכל רק תפיסה קוגניטיבית מוטעית של אובדן פרופורציות וראיית עולם דטרמיניסטית בשחור ולבן. טעות חשיבה קוגניטיבית), כי אפשר וניתן להתגבר על ה-ocd, במיוחד כשתופסים את זה בגיל צעיר. אך יחד עם זאת, זה לא הפריע למאגר רגשות האשמה שלי לעלות על גדותיו.
אז בואו ונפתח את זה ונסתכל לאויב בעיניים. זה כמו הפיל הלבן בחדר שכל האימהות (ועמכם הסליחה, האבות) יודעות שהוא שם אבל לא מודות בזה, וקל וחומר אמהות עם ocd: האשמה.
זה רגש נורא! האשמה רק מקטינה אותנו, מכניסה אותנו לפינה (פולנים, לא?(:) ואין בה שום דבר מועיל להתמודדות עם הסיטואציה, היא רק מכלה אותנו ולא בונה כלום. אשמה גורמת לנו להרגיש קטנים יותר. יש בה את הכוח למנוע מאיתנו להאמין בעצמנו ולהתחבר ליכולות ולחוזקות הנפלאים שקיימים בתוכנו אך ההתרכזות באשמה מונעת מאיתנו להכיר בהם. האשמה תגרום לנו תמיד לראות את חצי הכוס הריקה ולהתעלם מזו המלאה.
דרך המשקפיים של האשמה, העולם תמיד נראה שחור.
לא אפור.
שחור.
האשמה גורמת לכל אימא להרגיש כמו אמא מחורבנת, שלא לדבר על אמא שעברה את ה-ocd בעצמה.
אבל אני אשמה, לא? החל בגנים שלי שתרמו את תרומתם, דרך הסטרס שהייתי בו בהריון כששטפתי ידיים וסבלתי ולא טיפלתי בעצמי מרוב בושה (עוד רגש מקטין ולא פרודוקטיבי....) וכלה בזה שהתעקשתי איתו על שמירת היגיינה כי זה חשוב לשטוף ידיים לפני ארוחה (דרישה הגיונית, לא? מישהו פה בכלל חושב שזה גורם להתפתחות ocd?).
כל ההריון הרגשתי אשמה וחרדה: חרדה שההורמונים של הסטרס בגלל ה-ocd שמסתובבים בזרם הדם שלי יפגעו בילד, יגרמו לו להיות גם הוא בסטרס, להיות ילד דאגן, לפתח ocd בעצמו.
ובסוף זה מתגשם ומתפוצץ לי ישר בפרצוף.
אז בטוח זו אשמתי, לא? ברור-אמא תמיד אשמה. זה כלל טבע, לא?
זהו, שלא!
יש לי שלוש השגות על התפיסה המוטעית הזאת: ראשית, לכל ילד יש את האופי שלו, ההרגלים שלו ונטיתו הטבעית. הייתי בהריון עם ילדי השני עם אותו סטרס, אותם הריטואלים ואותו ה-ocd, וילדי השני בכלל לא מגלה נטייה ל-ocd. אז איפה נכנס פה כלל ה-"אמא תמיד אשמה"?
שנית, צריך לעקור את תפיסת ה-"מי אשם" הזו מהשורש. זו תפיסה שאוכלת אותנו מבפנים והיום גם גיליתי שהיא עושה את לאורך דורות שלמים: דיברתי רבות על הוריי שעודדו אותי להצטיין ותלו בי ציפיות, על הבושה שהייתה לי כשאובחנתי, ועל כך שהסתרתי את ההפרעה מהם ומכל העולם במשך שנים עד שיום אחד לאחר כברת דרך בטיפול סיפרתי להם והפכתי את הבושה לגאווה. היום, כשסיפרתי לאמי על האבחנה של בני, היא לא התאפקה וחשפה את האשמה שאיתה היא מתמודדת לאורך כל השנים בשאלה מלאת רגש: "האם אני אשמה במשהו בכך שאצלך התפתח ocd?"
אתם יודעים מה עניתי לה?
 "את לא אשמה, אף אחד לא אשם! זה פשוט קרה, ואין טעם להתעסק במי אשם ומי אחראי! זה גם לא משנה כי בסופו של דבר אנחנו מחליטים איך החיים שלנו ייראו ואני בחרתי לטפל ב-ocd והשורה התחתונה היא מבחן התוצאה ולכן העיסוק במי אשם הוא חסר תועלת".
וכאן אנחנו מגיעים לנקודה השלישית. חוק האויב. אני לא הבנתי את זה עד שהמטפל שלי העלה את זה בטיפול אבל הוא צדק: כל המחשבות החוזרות האלה על אשמה, הם בעצם האויב בתחפושת! מה המטרה שלהם? להחליש אותנו, להוריד לנו את הביטחון, לגרום לנו להרגיש קטנים! ההתעסקות הזאת באשמה היא האויב כי היא מגמדת אותנו, שולטת בנו ומכתיבה את התנהגותנו. האשמה היא עוד אחד מהכלים המניעים את ה-ocd, ואת האויב צריך לזהות! מטרתה לגרום לנו לרוץ כמו עכברים במבוך ולחפש את מה שיחזיר לנו את השלווה ויבטל את חוסר הנוחות המשוועת שאנחנו מרגישים (ומכאן הדרך לקומפולסיה היא מאוד קצרה). אבל בעצם, הדבר הנכון הוא כן לחוות את חוסר הנוחות הזו ולומר לעצמי: כן, נכון, אני מרגישה קשה מאוד עם הסיטואציה, זה הדבר האחרון שרציתי, אבל אני אכיל את חוסר הנוחות ואת החרדה שבאה בעקבותיה ואני אתמודד איתה.
יותר מזה: אני אשתדל למצוא את הדברים החיוביים בסיטואציה ולהפיק ממנה את המיטב. על מה לעזאזל היא מדברת, אתם שואלים? איך אפשר למצוא בסיטואציה כזאת משהו חיובי? גם אני חשבתי כך, ואז המטפל שלי הציע זווית הסתכלות אחרת, כמעט פיוטית: אולי עצם העובדה שאני עברתי את הטיפול הזה, מקנה לי את היכולות לעזור לו לעבור את התהליך הזה בעצמו? האם אין פה סמליות מסוימת, שאני כאמא שלו יכולה לעזור לו בטיפול שלו דווקא מתוך המקום של מי שהייתה שם ועברה את זה בעצמה?
כן. זה קשה. אבל אנחנו בוחרים איך להסתכל ולפרש את האירועים בחיינו. אנחנו בוחרים את הפריזמה שדרכה אנחנו רואים את העולם.
וכך, העובדה שלי היה ocd מקבל תפנית במשמעות: זה כבר לא דבר שלילי ומעורר אשמה כי אני הורשתי לו את הגנים שלי, אלא חיובי. יש אפילו כאלו שיגידו, שזה לא מקרי, ושהשנה האחרונה שבה אני עברתי טיפול נתנה לי את ההכנה הטובה ביותר לעזור לו.
אולי זאת תהיה הגזמה פראית לומר זאת, אבל, אם אני אצליח לעזור לו לטפל בזה בשלב מוקדם כך שזה לא יתפתח ל-ocd בבגרותו אלא יישאר כפאזה חולפת בילדותו, זה יהיה תיקון מדהים בשבילי, כי אני סבלתי מההפרעה כמעט עשרים שנה. יש גם הבדל באופן ובמצב שבו ה-ocd אובחן בשנינו, וגם זה סוג של תיקון בשבילי: אצלו זה מאובחן כשהוא בן שבע, ילד חיוני ומתפקד לחלוטין מבחינה חברתית ולימודית, ללא ריטואלים אלא בעיקר עם קוים מסוימים של מחשבות טורדניות ומעוררות חרדה שמציקות לו, והוא לא מתבייש לחשוף אותן מול המטפל אלא דווקא מעונין לשתף פעולה ולהפטר מהן. אצלי ההפרעה אובחנה כשכבר הייתי לכודה עמוק בתוך קורי העכביש שלה, עם טקסים מפותחים ומחשבות מעוותות, סגירות נוראית וחוסר יכולת לשתף פעולה מרוב בושה. וכמעט לא יכולתי לתפקד.
תודה לאל על ההבדל הזה! זה נותן לי תקווה, כי אם אני יצאתי מזה, מתוך הבור העמוק שבו שכבתי, אז בוודאי שגם הוא יוכל. ואני אעשה כל שביכולתי לעזור לו.
ועכשיו-לעבודה! תאחלו לנו בהצלחה(:
ocd status post












 

למעוד זה אנושי: התמודדות עם קשיים בתהליך הטיפול

שלום לכולם.
הפעם אני רוצה לדבר על החיים בצד השני של המתרס ועל ההתמודדות עם תהליך השמירה על רמיסיה.
בעבר שלט ה-ocd באופן מוחלט בחיי ובהתנהגותי. לא הייתי מסוגלת לדמיין את חיי מחוץ לאחיזתו. אבל, אחרי עבודה קשה ומאומצת, שבה תרגלתי חשיפה ומניעת תגובה ברמות חרדה הולכות ועולות, סוף סוף התחלתי לקצור את הפירות.
ערב שגרתי אחד, מספר חודשים לאחר תחילת הטיפול, ישבתי וראיתי טלוויזיה. במקרה שודרה כתבה שהכילה טריגר לחשיפה ברמת חרדה סופר גבוהה. בעבר זה היה גורם למוח שלי לצרוח, ולי, לקפוץ מהספה אחוזת בעתה ולרוץ לאמבטיה, לשטוף ידיים, לספור, לבדוק, ולשטוף שוב עד שה"סכנה" כביכול נוטרלה. אבל באותו ערב עמדתי בחשיפה הבלתי מתוכננת הזאת ויכולתי לה. חייכתי לעצמי חיוך של סיפוק וניצחון, ופתאום הבנתי, שחיי עומדים להשתנות ללא היכר.
"לא, החיים שלך כבר השתנו", אמר לי המטפל שלי בתגובה.
במשך כמה שבועות הסתובבתי באופוריה. אחרי שעברתי שבעת מדורי גיהינום, הבנתי שחיי אכן השתנו ללא היכר. הרגשתי שאבן ענקית נגולה מעל ליבי.
ואז הגיעה השאלה: ומה עכשיו? לאן הולכים מכאן? אחרי שסיימתי את תרגול החשיפה ומניעת התגובה והגעתי לחשיפה הכי גבוהה בהיררכיה שיכולתי לדמיין, עבר הפוקוס בטיפול לסוג אחר של עבודה: שמירה על המצב הקיים ומניעת הישנות.
אני יודעת בדיוק מה תשאלו, כי אלו שאלות שגם אני שאלתי את עצמי: אז מה, אין לי יותר קומפולסיות בכלל? המחשבות הטורדניות לא קיימות יותר? ומה קורה אם יש איזשהוא טריגר לחרדה ביומיום שלא ציפיתי לו? מה, החלק הזה בחיי פשוט נעלם? והשאלה החביבה עליי (שבדרך כלל שואלים אנשים שלא היה להם מעולם ocd והם לא מבינים עד כמה התהליך הזה קשה): אז מה, יצאת מזה לגמרי?
אני רוצה לספר לכם משהו: אנחנו אנושיים. אני אישית למדתי במהלך הטיפול לגלות קצת יותר חמלה ולהיות פחות קשה כלפי עצמי. לפני כחודשיים נסעתי למפגש עם חברים, ובמהלך הפגישה נתקלתי בחשיפה לא יזומה ברמה מאוד גבוהה, מהסוג שהיה גורם לי בעבר לטפס על הקירות מרוב סבל. התמודדתי עם זה יפה מאוד והייתי גאה בעצמי, אבל, ברגע האחרון היססתי ונמנעתי. לא התמודדתי עם החשיפה בצורה הטובה ביותר כפי שהייתי רוצה (עוד הוכחה לכך שהפרפקציוניזם זו תכונה נוראית). אחר כך הבנתי שהיה פה איזשהוא רגע של הימנעות, והחרדה שלי עלתה. מיד הגיעו חוסר הביטחון והספק: מה זה בעצם אומר? האם ה-ocd שלי חוזר? אולי בעצם אני השליתי את עצמי כל הזמן ולמעשה לא התגברתי על ה-ocd? ואולי אני פשוט מרמה את עצמי?
אתם רוצים לשמוע את האמת? בוודאי שאני מפחדת. אני מתה מפחד שה-ocd יחזור.
אמרתי את זה מספר פעמים בעבר, ואני אחזור על כך, כי זה חשוב: הספק הוא כלי שרת של השטן! הקומפולסיות הם לא העיקר ב-ocd, הן רק הביטוי החיצוני. העיקר הוא הספק וחוסר הביטחון שלנו. הוא זה שמניע את כל התהליך, והוא יושב בתוכנו כמו וירוס רדום שרק מחכה שניכנס לפאזה של חולשה בכדי שיוכל להתעורר ולתקוף. אז נכון, לפעמים אנחנו מגיעים לסיטואציות של קושי וחוסר ביטחון שבהם אנחנו חוזרים לרגע להרגלים אוטומטיים ישנים. זה חלק מהיותנו אנושיים. פה לא נמצאת הבעיה. הבעיה היא, שברגע שאנחנו נותנים לספק, לחוסר הוודאות ולחוסר הביטחון את הכוח, אנחנו יוצרים פתח ל-ocd להשתחל פנימה.
אני שמחה שהאירוע הזה קרה. זה גרם לי להסתכל על תהליך הטיפול שלי בצורה הרבה פחות רומנטית, ויותר מציאותית ומפוכחת. במקום לצלול מאופוריה וריחוף על עננים לדיספוריה ודיכאון (שזה עוד צורת הסתכלות מוטעית של ראיית החיים בשחור ולבן), הבנתי, שההתמודדות היא לא זבנג וגמרנו. היא מורכבת מהרבה נקודות קטנות, שבכל אחת ואחת מהן אנחנו מבצעים בחירה. כמה ימים לאחר מכן עשיתי חשיפה יזומה דומה, בכוונה, והתמודדתי. את הגיצים הקטנים של הספק וההימנעות יש לכבות, לפני שיתלקחו מחדש לשריפה.
הבנתי גם שמותר לי להיות פחות קשה ומחמירה עם עצמי. כמה ימים אחרי, הגעתי לטיפול. לא ידעתי איך לפרש את מה שקרה, ובעיקר פחדתי מה המשמעות של זה- האם זה אומר שבעצם לא השגתי שום דבר? במשפט הראשון שלי אמרתי שאני רוצה לדבר על מעידות. סיפרתי על האירוע, ואז המטפל שלי חייך ואמר לי: את יודעת מה זה אומר? זה אומר שאת אנושית! זה פשוט סוג של הרגל שליווה אותך כל כך הרבה שנים! הוא צדק כמובן: התגובה הראשונית שלי נבעה מהרגל ישן: אחרי כל כך הרבה שנים שבהם הורגלתי להגיב באוטומטיות באופן מסוים, יהיו מצבים שבהם הרפלקס הראשוני שלי יהיה להגיב בהימנעות, אבל בשנייה שאחרי, אני אבחר להתמודד. וזה מה שחשוב! לא לנסות להיות מושלם בכל רגע ורגע  אלא לדעת שיהיו גם רגעי מבחן, ושלמרות הקושי, יש לי מספיק כלים להתמודד. יותר מזה-הלו! זה לא סוג של ריטואל בפני עצמו? לבצע את ההתמודדות באופן מושלם בכל פעם ופעם? האם אין פה הקבלה ביזארית בין לבצע את הקומפולסיות של ה-ocd באופן מושלם ומדויק לבין לבצע את ההתמודדות והחשיפה בצורה מושלמת? ובכלל, מי בכלל צריך להיות מושלם לעזאזל?
אז לשאלתכם- האם המחשבות האובססיביות ייעלמו אי פעם? האם ניתן להיחשף לטריגר מעורר חרדה ולא להרגיש כלום? האם אפשר "לצאת מזה לגמרי"? 
קרוב לוודאי שלא. וזה לגמרי בסדר, כי, קודם כל, העוצמה הולכת ופוחתת. ככל שמתרגלים חשיפה ומניעת תגובה עוד ועוד, המסלולים העצביים במוח ששידרו פעם שדר מוטעה של "סכנה", הולכים ודועכים. ויותר מזה, ככל שביצעתי את התרגולים האלו יותר וראיתי ששום דבר נורא לא קרה, הביטחון שלי עלה, הרגשתי שאני מחזירה את השליטה על חיי לעצמי, וכך יכולתי להמשיך ולטפס עוד שלב מעלה בדרגת החרדה.
ושנית, צורת ההסתכלות המוחלטת הזאת של "הכל או כלום" היא צורת מחשבה מאפיינת שכל כך הרבה שנים התנהלתי ממנה, וזאת צורת מחשבה מוטעית. אז מדי פעם יש חרדה, משהו מערער את היציבות שלנו ואנחנו מרגישים חסרי ביטחון, אז מה???? החיים אינם מתנהלים מתוך שחור ולבן. הקושי הוא חלק מחיינו. אני מרגישה שיש לי מספיק כלים כיום לא להישאב חזרה למעגל  הספק וחוסר הביטחון של ה-ocd. וגם אם ישנם קשיים בדרך, ואפילו מעידות, נתמודד גם איתם ונחזור לעמוד על הרגליים.
שלישית, הבנתי את ההבדל בין מה שאני יכולה לשלוט בו למה שלא. אין לי אפשרות לשלוט בהופעתן של המחשבות המגיות. יותר מזה, הרצון לשלוט בכל ולהפחית את הסכנה האפשרית לאפס מוחלט הוא נטייה מוטעית של כל האוסידיסטים. אבל, וזה אבל ענקי, כיום, אני כן יכולה לשלוט באופן שבו אני מגיבה אליהן. ופה נמצאת ההתגברות האמיתית!
כשהגעתי לטיפול, המטרה שלי הייתה להתגבר על ה-ocd, והטיפול אכן החל בלימוד קשה ומאומץ כיצד להתגבר על האינסטינקט המוטעה שלי. אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה הטיפול ישנה אותי. הוא המשיך וגלש להרבה יותר מזה: למדתי לקבל את עצמי, לגלות חמלה כלפי עצמי ולחיות בשלום עם חוסר השלמות של העולם. למדתי להעריך את מה שיש לי, ולהיות מאושרת מהעכשיו ולהפסיק לחשוש מהעתיד. ליהנות מרגעים קטנים ויומיומיים של חשיפה (שבעבר הייתה הופכת לי את הבטן מרוב חרדה), ולגלות עד כמה אני מאושרת, באמת מאושרת, שאני לא צריכה לרוץ לשטוף ידיים.
שלכם
ocd status post

לצלול למנהרת הזמן ולצאת עם קטרזיס

הפעם אני רוצה לדבר על איך אנחנו מתייחסים לשנים שאיבדנו ל-ocd ואיך אפשר לחיות עם זה בשלום.
השבוע הייתה לי ההזדמנות  החד פעמית להתייצב מול טראומה עמוקה מאוד מהעבר ולעשות תיקון.

כבר סיפרתי על החוויה שעברתי כשהייתי בת 15, אז אובחנתי לראשונה. טופלתי במשך עשור כמעט ומצבי אכן התייצב, אך ללא התמודדות אמיתית מול השדים בתוכי (ואני מודה שאני חסמתי כל אפשרות לכך), ההפרעה המשיכה להתקיים.

כל השנים האלו שטופלתי, ומדובר בכמעט עשור, הבושה שלטה בי. אופן ההתמודדות שלי הייתה למדר ולהסתיר. בתום הטיפול ושנים רבות לאחריו הרגשתי תחושת כישלון ובושה עצומים שלא הצלחתי להתגבר על ה-ocd. שגיתי בתפיסה, שזו אשמתי ושה-ocd שלי הוא כל כך עקשן, שלעולם לא אוכל להיפטר ממנו. חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר, כי אם כל כך הרבה שנות טיפול לא הועילו, כנראה שהבעיה היא אני. הייתי בטוחה שההפרעה היא כמו כוח טבע איתן, ושתמיד תהיה נוכחת בחיי. עונש שעליי לשאת.

למעשה, פשוט עוד לא הייתי בשלה לטיפול.
 

אחרי השינוי שעברתי בעקבות טיפול ה-cbt, נשארתי עם הרבה כעסים ושאלות מול המטפלת הקודמת שלי, ועם צורך אדיר לפגוש בה שוב כדי להראות לה שאני במקום אחר לחלוטין מזה שהייתי בו כשעזבתי את הטיפול לפני עשור. לא יכולתי להבין איך היא, ממקומה כמטפלת, נתנה לי להמשיך את הטיפול הפסיכו דינמי כשראתה שהוא לא מקדם אותי. אני מודה בפה מלא שאני סגרתי דלתות בפניה ולא נפתחתי על מנת לאפשר לטיפול להצליח,  ואני חושבת שאם המטופל לא משתף פעולה אז המטפל הכי מוכשר והכי מוטיבציוני לא יכול לסייע לו. יחד עם זאת, לא יכולתי לקבל את העובדה שבמשך שנים המשכנו בטיפול שלא הניב הרבה. הייתי צריכה לשחרר את הכעס שעלה בי מהרגע שבו גיליתי, שהטיפול שנחשב ליעיל ביותר להפרעה הוא cbt. לא הבנתי איך מעולם לא ציינה בפניי שקיימות שיטות טיפול נוספות.

הייתי צריכה לפגוש בה שוב. הייתי צריכה לספר לה איפה אני נמצאת בחיי ואיזה שינוי נפלא חוללתי. הייתי צריכה תשובות לשאלות שהטרידו אותי.
 

בוודאי תשאלו-מה בעצם רציתי להשיג בפגישה הזאת? למה ציפיתי? ומה הטעם-שהרי את השנים זה כבר לא יחזיר?

הדבר הכי חשוב? רציתי להיכנס במפתן הדלת של הקליניקה, שנים אחרי שלא הייתי שם, ולדעת שאני במקום אחר. בשבילי זה היה הניצחון האולטימטיבי! לדעת שבפעם הקודמת שיצאתי ממפתן דלתה הייתי נערה חלשה ומפוחדת, אכולה מבפנים על ידי חרדות ומחשבות מגיות ששלטו בי, ואילו הפעם אני מגיעה אדם שונה, אישה שלמה וחזקה. זאת הייתה סגירת מעגל בשבילי, שהייתי זקוקה לה.
כל כך הרבה כאב ותחושות בושה יבואו לכדי תיקון. פשוט בעצם זה שאני אחזור לאותו מקום אותו עזבתי, והפעם, אישה שונה ושלמה. כל כך הרבה דברים ייפתרו. כל כך הרבה טראומות ותחושת פגם וכשלון שלי במשך כל השנים האלו בהם התבישתי שלא הצלחתי להפטר מהבעיה שלי, יירפאו.

אני רוצה לצטט כמה מן הדברים שכתבתי לעצמי כמה ימים לפני המפגש:

"אני מרגישה שאני מוכנה לסגור מעגל. אני מרגישה שאני צריכה את זה. הצורך בתיקון. וזה לא משנה איך תלך הפגישה וגם אם ייאמרו דברים קשים, אני יודעת שזאת סגירת מעגל מדהימה ובשבילי זה ירפא טראומה חזקה מאוד מאוד. בכל מקרה, לא משנה איך תלך הפגישה, אני מרגישה הישג עצום! עוד לפני שעוד פגשתי אותה, השגתי את המטרה שלי. וגם אם אבכה (מה שבטוח יקרה), גם אם היא תקבל את השאלות שלי כעלבון וגם אם תהיה אווירה טעונה וקשה, אני את שלי השגתי! אני אבוא לשם אחרי שעברתי את כל נהרות האש של הטיפול והתגברתי על האוסידי, אני אבוא ממקום אחר לגמרי, ואיזו חוויה מתקנת מדהימה זאת הולכת להיות.
אני כל כך מתרגשת שאני ממש רועדת. אני בוכה עכשיו וברור לי שזאת תהיה רכבת הרים רגשית."

אני שמחה מאוד שעשיתי את הפגישה הזאת. יש דברים בחיים שצריך לעשות כדי לסגור את הדלת ולהרגיש שלם. זה היה אחד מאלה.
בפגישה עצמה סיפרתי על חיי, על האופן שבו עברתי את הטיפול, וגם שאלתי את השאלות שהייתי מוכרחה לשאול. הייתי חייבת לשאול אותה למה המשכנו עם הטיפול גם כשלדעתי הוא לא נתן לי יותר שום תועלת. ידעתי שתהיה אי נעימות, ידעתי שיהיה מאבק, אבל ידעתי שזאת ההזדמנות היחידה שלי להעלות את זה, בכל מחיר. לו הייתי נמנעת מכך, לא הייתי נאמנה לעצמי.
לאמיתו של דבר, אני יודעת שהחוויה הסובייקטיבית שלי מאותן שנות טיפול היא לא האמת המוחלטת. אני יודעת שהאשמה היא לא רק בי וגם לא בה, ובכלל, אין פה ענין של אחריות או אשמה, זאת פשוט צורת מחשבה מוטעית של ראייה בשחור ולבן. יש דברים שקורים פשוט כשהם צריכים לקרות, ולא לפני כן. אני עדיין כועסת עליה, אבל הרבה פחות, כי ראיתי את זווית ראייתה והבנתי שהחיים הם הרבה יותר מורכבים ואין טעם להסתכל אחורה ולומר: "לו הייתי עושה כך, אז בוודאי היה כך...". אין בזה טעם.
השורה התחתונה היא, שהגעתי אליה שלמה וגאה מאוד בעצמי, ויצאתי משם עם ראש מורם. עברתי תהליך מאוד משמעותי, ושמחתי שניתנה לי ההזדמנות להראות לה את זה. הייתי צריכה לסגור את הפרק הזה בחיי ולהמשיך הלאה והמפגש הזה נתן לי בדיוק את זה.

ומה קרה בעקבות הפגישה? הדבר הכי חשוב בכל החוויה הזו- יצאתי משם ואמרתי לעצמי: מיציתי. אין בי יותר צורך להתעסק במה שהיה. אפשר להסתכל מכאן רק קדימה. מעכשיו, מה שמעניין אותי הוא רק החיים שלי כיום והלאה.
וזה היה רגע של שינוי! סוף סוף יכולתי להניח לזה ולהמשיך בחיי. קיבלתי את התיקון שרציתי.

השנים שאיבדנו להפרעה (ובמקרה שלי מדובר בכמעט עשרים שנה) יכולים להיות גורם מתסכל, מכעיס ואפילו מדכא. זה יכול למשוך אותנו לתהומות לא פחות עמוקים מה-ocd עצמו. אבל ייתכן שהסיפור שלי מוכיח, שישנה דרך אחרת להשלים עם השנים האלו, לסגור מעגל ולהמשיך הלאה.
שלכם
ocd status post

 

כוחן של טראומות: מטראומות העבר לחוויות המתקנות ולסגירות המעגל של ההווה

כל מי שסבל מ-ocd אי פעם מכיר היטב את תיבת הפנדורה לה אני מקדישה את הפרק הנוכחי. הכוונה היא
לטראומות האישיות של זיכרונות הקשורים לחוויות ה-ocd שליוו אותי במשך שנים.
שק מלא בזיכרונות מכאיבים מאירועים של עשיית טקסים מתישה או חרדה עמוקה שהופיעו בדיוק ברגע הכי לא מתאים, רגעים מרגשים של אושר שפשוט נהרסו בגלל חשיפה לטריגר מעורר חרדה, ועלבונות שספגתי מאנשים רעי לב (או סתם טיפשים) שהותירו צלקת עמוקה של בושה וסטיגמה.
אירועים שלא שוכחים לעולם.
לעולם לא אוכל לשכוח את החרדה והקומפולסיות שהעיבו על אושרי ביום הנישואים שלי, כשאני שוטפת ידיים באמבטיה ובעלי כמה מטרים לידי בחדר השינה, לא מודע בכלל למה שאני עושה ול"עולם המקביל" שבו אני חיה (שלא לדבר על האשמה שנאלצתי לחיות איתה)? או את ההערה המרושעת שאמרה לי בת כיתתי, רגע אחרי שהושיבו אותה לידי באחת מבחינת הבגרות, משהו בסגנון "אל תפריעי לי עם הטקסים שלך"? איך אני יכולה לשכוח את תחושת הייאוש שליוותה אותי באמצע שטיפת ידיים אינסופית כשכל משפחתי נמצאת בקרבת מקום בחגיגת יום הולדת ואני אחוזת אימה שאולי מישהו שומע את הטקס שאני מבצעת?
בדרך כלל היו הזיכרונות האלו נעולים היטב על מנת שלא לאפשר להם לצוף אל פני התודעה, אחרת זה יהיה פשוט כואב מדי. אני לימדתי את עצמי לנעול את הזיכרונות האלה כמה שיותר עמוק, להתעלם מקיומם ולהעמיד פנים כאילו לא התרחשו מעולם. במילים אחרות, לחיות בהכחשה ולשקר לעצמי. כך, חשבתי, אהיה מוגנת ולא אצטרך להתמודד עם אי הנוחות הכרוכה בכך. כך זה היה שנים. אבל לאורך זמן, זה אכל אותי מבפנים, כי איך אפשר להדחיק ולהתעלם מהפיל הלבן הגדול שנמצא בחדר?
ללא היכולת להשלים עם החוויות המכאיבות הללו, הן אכן הפכו לטראומות. סוס טרויאני שישב בתוכי והפרשים החבויים בתוכו היו לתולעים שכרסמו בשלוות הנפש שלי לאורך שנים ומנעו ממני סיכוי להיות אי פעם מאושרת באמת. הצלקות שהשאירו בי אירועים של טקסים מתישים ומייסרים היו כל-כך קשות, שהפכתי לדרוכה תמידית ולא יכולתי להסיר את שריון ההגנה התמידי שלי, ולמעשה מוקד החיים שלי הפך למלחמת הישרדות מתמדת מפני האיום הבא.
אבל דבר אחד נפלא יצא מהאירועים הללו, כואבים ככל שהיו: הם שימשו עבורי כמנוע לשינוי.
התמריץ הראשוני שלי להגיע לטיפול היה בעקבות אירוע כזה, שבו נוכחתי לדעת ששטיפות הידיים שניסיתי להסתיר מכל העולם הם סוד גלוי לכל, אחרי שעמיתה לעבודה סיפרה לי שאנשים מדברים ביניהם שאולי משהו לא בסדר אצלי כי הם שומעים רעשים שאני משמיעה בשירותים במקום העבודה שלי.
מעולם לא הרגשתי כל-כך חשופה, נבוכה ומבוישת כפי שהרגשתי באותו היום!
טראומה יכולה לשמש תמריץ לתחילת השינוי, כי זה מה שהביא אותי להחלטה שאני לא מוכנה לחיות כך יותר.
זו הייתה טראומה אחת יותר מדי.
ואז, הגיע הטיפול.
לאט לאט, התחלתי לספר למטפל על הטקסים שנהגתי לבצע, על החרדות שלי, ועל חוויות של טראומות שה-ocd הביא לחיי. בהתחלה זה היה מלווה במבוכה רבה, אבל בהמשך (להפתעתי הרבה), מתוך תחושת שחרור והקלה אדירה שסוף סוף אני יכולה לשתף מישהו בכל הכאב שצברתי במשך שנים. לא הבנתי זאת לפני הטיפול, אבל נפשי שוועה להוציא את הכל החוצה! כל הטראומות של חוויות העבר שהחבאתי בתוך עצמי והסודות שהחזקתי בבטן יצרו עליי משא כבד מאוד, ואני אפילו לא הייתי מודעת לזה. זה היה כמו פצע מלא מוגלה שלא יכול היה להחלים אלמלא ייפתח.
בפעם הראשונה בחיי שפכתי את ליבי ושחררתי את הזיכרונות המכאיבים שנשאתי לבדי, מהקופסא בה היו נעולים! ואיזו הקלה נהדרת זאת הייתה!
פתאום, אחרי כמה שבועות של טיפול, הבנתי בדיעבד, שיש בתוכי משקעים אדירים של כאב שלא הייתי מודעת לעוצמתם (בגלל ההדחקה כמובן....).
בעצם, לפני שהתחלתי את הטיפול, לא הייתי מודעת בכלל לצורך שלי לשחרר החוצה את כל הרגשות הללו. הייתי כל כך עסוקה בלבצע את הטקס "נכון" בכדי "להגן" על עצמי, שלא עצרתי לרגע להתייחס לכל הסבל שגרמתי לעצמי. הסבל שלי היה משני, לא רלוונטי כרגע, ותמיד דחפתי אותו לנישה עמוקה בתוכי מתוך התעלמות מוחלטת.
אף פעם לא הרשיתי לעצמי להרגיש.
ואילו עכשיו, כשהתחלתי לדבר על הזיכרונות האלו, פתאום הרגשתי צורך אדיר לבכות ולשחרר את כל הסבל הזה החוצה. כמו סכר שבמשך שנים החזיק את כל המים שגעשו לכיוונו ועכשיו הוא עומד להיפרץ. וכשאמרתי את זה, המטפל שלי הציע באופן הפשוט ביותר: תבכי. אם זה מביך אותך שאני פה, את יכולה לבקש ממני לצאת, תתני לעצמך את הזמן שאת צריכה להתפרק, וכשתהיי מוכנה אחזור.
לפעמים, הפתרון הפשוט ביותר הוא גם הנכון ביותר.
זה אומנם לא קרה באותו ערב בדיוק, אבל הנחשול האדיר שעמד לפרוץ את הסכר היה בדרכו, ושנינו ידענו את זה.
ואכן הסכר נפרץ. ועוד איך!
ערב אחד, אולי שבוע-שבועיים אחרי השיחה הזאת, הייתי אחרי עוד קומפולסיה מתישה. סיימתי לשטוף ידיים והייתי כל-כך מיוסרת ומתוסכלת. בעלי ישן כבר, וכל האשמה על כך שבצעתי קומפולסיות מאחורי גבו והסתרתי ממנו דבר כל כך משמעותי כל השנים האלו, הוסיפה לדכדוך שלי עוד יותר. נדמה היה שהסבל משטיפת הידיים האחרונה הזאת, הצטרף לכל הסבל שאגרתי כל השנים, וכל זה רק חיכה להשתחרר.
התיישבתי על הכיסא ליד שולחן המטבח, ובכיתי. בכיתי על הכל. על כל השנים, על העלבון, על הבושה, על התסכול ותחושת חוסר האונים, על תחושת הפסיביות הנוראית שהרגשתי כשנאלצתי לציית למערכת חוקים דרקונית ששולטת בי, על השנים שאיבדתי להפרעה הזאת, על החלומות שלא הגשמתי בגללה ועל ההחמצות שנבעו מכך, על העובדה שהיא שולטת בחיי ולא אני, על החרדה שתמיד מגיעה ברגע הלא נכון כשאני לא מוכנה ותופסת אותי בגרון וחונקת אותי, על לילות של חרדה חזקה כל-כך, כאילו שמו מכבש על החזה שלי ואני לא מסוגלת לנשום, על השנאה האדירה כלפי ה-ocd וכלפי עצמי שהרגשתי כשמצאתי את עצמי עומדת בשירותים ולא מצליחה לסיים את הריטואל, ועל הסבל שהיא גרמה לי רק כמה דקות לפני כן כשנאלצתי לשטוף ידיים בדיוק כפי שהיא דרשה ממני.
בכיתי על הכל.
הבכי היה קטרזיס נפלא. זה היה פשוט הדבר הנכון לעשות: לפתוח את החלון ולתת דרור לרגשות המודחקים שלי להשתחרר החוצה.
אבל דבר נפלא נוסף קרה באותו לילה: ממש לפני שנרדמתי עלתה בי מחשבה חדשה: נכון, עשיתי עוד טקס היום, ואולי אבצע מחר או מחרתיים, אבל אני בטיפול, ואני מרגישה שאני נמצאת בעיצומו של תהליך שינוי, ויום אחד בעתיד אני לא אצטרך לבצע את הטקס הזה. הרגשתי הקלה ואפילו, למרבה הפלא, תקווה.
אפשרתי לעצמי להרגיש באמת את כל הכאב והסבל שהביא ה-ocd לחיי, נתתי לו למלא אותי ולא התכחשתי לו עוד. ומתוך השחרור הזה הפציעה המוטיבציה והתקווה שאצליח לשנות את חיי, ואני מאמינה ששני הדברים קשורים האחד בשני.
במהלך הטיפול למדתי דבר נוסף על הטראומות שנשאתי עמי לאורך השנים. למדתי להקשיב להן. למדתי שהריפוי העמוק ביותר התרחש כאשר חזרתי לשם וסגרתי מעגל, כי לחוויות מתקנות יש כוח אדיר לרפא טראומה. במקרה זה, הטראומה שנשאתי סביב מה שגרם ה-ocd למערכות היחסים המשמעותיות בחיי.
אחד הדברים הקשים ביותר בשבילי בהתמודדות עם ocd היה הצורך להסתיר אותו מכל העולם, ובמיוחד מבעלי.
אלו נישואיי השניים. הייתי נשואה בעבר, גרושי גילה את ה-ocd שלי במקרה כשמצא אחד מפתקי הטקסים שלי יום אחד כשעוד גרנו יחד לפני הנישואים. משום מה הוא החליט להמשיך ואפילו הציע נישואים כעבור פחות משנה. הקשר בינינו היה מלא בעיות וההפרעה שלי בוודאי לא שיפרה את המצב. גרושי הרגיש כל כך מאוים מההפרעה כשגילה אותה, שהוא חזר שוב ושוב ודרש ממני להבטיח לו " למגר את ה-ocd". עם הזמן הוא נעשה אובססיבי סביב זה בעצמו. הוא דרש שאשתף אותו בכל הפרטים הקטנים של המחשבות הטורדניות (טעות!!!), בדק אותי, איים עליי בעתיד הקשר שלנו, גער בי, חקר אותי בכל פעם שנדמה לו שאני עושה קומפולסיה. הוא חנק אותי! יופי של סביבה תומכת ומתן מרחב לריפוי...
שלא תבינו אותי לא נכון. אני מאושרת שנפרדנו. אבל אחרי שהocd הרס את הקשר הקודם שלי, הגעתי להחלטה בקשר הרציני שהתחלתי עם בעלי (האהוב) שאני  בשום פנים ואופן לא אכניס את ה-ocd לקשר החדש.  כבר בשלב זה סחבתי איתי את הטראומה של הרס הקשר הקודם והצלקת הזאת גרמה לי להמנע בכל מחיר מלחזור לסיטואציה דומה. יכול להיות שהחלטתי לא לחשוף כי חששתי שלא ירצה אותי אם יידע על ההפרעה. יכול להיות שכבר כאבתי מדי ולא רציתי שהפצע הזה ייפתח שוב מחדש. בתקופת ההיכרות שלנו הטקסים היו בנסיגה ולא שלטו בחיי בעוצמה כפי שקרה בהמשך, כך שייתכן אפילו ששכנעתי את עצמי להאמין,  שאם הוא לא יודע ואני לא אספר לו, אז אולי בכלל אין לי את ההפרעה... ממש דוגמא מושלמת לבת יענה הטומנת ראשה בחול.
בשורה התחתונה העדפתי להרגיש אשמה, ללבוש מסיכה ולא לגלות לו דבר.
וכמה אשמה חשתי! כמה דיונים פנימיים ניהלתי בתוך עצמי על מנת לשכנע את עצמי שלא לספר לו זה הדבר הנכון! כמה שקרנית ובוגדת הרגשתי! וכמה שלא ניסיתי למסך את התחושה הנוראית הזאת, זה לא עבד.
כשהגעתי לפגישה הראשונה שלי עם מי שהפך למטפל שלי לא סיפרתי על קיומה לבעלי. עוד שקר במסכת ההסתרות שהעיבו על מצפוני. אבל כבר בפגישה הראשונית הזאת עם הפסיכיאטר שלא הכרתי, משהו השתנה בתוכי: אחרי שפתחתי את הפה ופרשתי ללא מעצורים את כל סיפורי בתמצית לנגד המטפל שלי (שבטח לא הבין מאיפה נפלתי עליו), הוא אמר לי בפשטות "את סובלת. את חיה בבית סוהר ואת סובלת". וחלק מבית הסוהר הזה היה בעקבות ההסתרה והבידוד שכפיתי על עצמי. אני הסתכלתי על החשיפה הזאת של לספר לבעלי על החרדה כעל איום אבל הוא ראה את זה כהזדמנות, פתח להשתחרר סוף סוף מכל האשמה שייסרה אותי כל כך. הוא המליץ לי לשתף אותו, ואפילו במעט, על מנת להוריד מעצמי את המשא הכבד שנשאתי לבדי כל כך הרבה שנים ולהפסיק להרגיש אשמה.
זה לקח לי כמה שבועות, אבל אכן סיפרתי לו. פרטים קטנים וכלליים מאוד על החרדה שלי. לא אמרתי אפילו את המילה ocd. זאת הייתה חשיפה כל כך קשה ותובענית, דווקא בגלל הטראומה מהקשר הקודם. אבל לראשונה חשתי, שהורדתי מעצמי את עול ההסתרה וכבר לא חשתי אשמה כל כך.
עברו שמונה חודשים מאותו מפגש, אני המשכתי לשמור על ה-ocd ולעשות קומפולסיות "על אש קטנה" (כן, בטח, כאילו זה אפשרי....), ואז התרחש משבר גדול במשפחתי שהעלה מאוד את רמת הסטרס שלי. כל הלחץ סביב ההתרחשויות גרם לקומפולסיות שלי להשתולל, להפוך לקשים ותובעניים הרבה יותר ולשלוט בי במידה שלא יכולתי להסתיר יותר. בעלי שמע, הילדים שמעו, הפיל הלבן עמד במרכז החדר וחיכה להתייחסות. לא יכולתי להסתיר יותר.
הגעתי לפרשת דרכים בזוגיות שלי.
קבעתי פגישה ראשונה של טיפול cbt עם המטפל שלי. הבנתי שכעת רגע האמת והגיע הזמן לשתף את בעלי, והפעם בכל. בפעם הראשונה אמרתי בפירוש ocd. בפעם הראשונה דיברתי איתו על כך שאני החלטתי לעשות טיפול אינטנסיבי שיגזול ממני אנרגיות ושאני זקוקה לתמיכתו. בפעם הראשונה דיברתי על טקסי שטיפות הידיים שבצעתי והשפעתם על ילדינו והבטחתי שאעשה כל שביכולתי כדי שלא ייחשפו לכך ולא יושפעו.
זאת הייתה חתיכת חשיפה! הפיל הלבן בחדר עמד וחייך כי אחרי כמעט עשר שנות היכרות, סוף סוף דיברנו עליו!
הטראומה של כל הכאב והסבל שעולל הocd למערכות היחסים המשמעותיות בחיי דרשה חווית תיקון. 

ולבסוף זו אכן הגיעה.
כחודש אחרי תחילת הטיפול שלי יזמתי מפגש משותף בשביל שבעלי, אני והמטפל נוכל לשוחח על מהות הטיפול.
ממקום של הילדה הקטנה, הפסיבית והמבוישת שמבשרים לה על ההפרעה שהפכה אותה לפגומה, הפכתי לאישה בוגרת שבוחרת לשנות את חייה מיוזמתה ואיננה מתביישת יותר. הבאתי לבעלי מאמרים מתורגמים שמסבירים לבני זוג של מי שסובל מ-ocd מהי ההפרעה ואיך להתמודד איתה בתור בן הזוג, דיברתי איתו על אפשרות שנקבע מפגש משותף, והפסקתי להסתיר. בפגישה הרביעית שלי עם המטפל, שאלתי אותו אם זה מקובל עליו שניפגש ונדבר כי אני רוצה שבעלי יידע ויבין את התהליך שאני עוברת, והוא הסכים. "טוב, אז הרשיתי לעצמי לקבוע פגישה בקופת חולים מחר בשמונה בערב", אמרתי, וצחקתי.
כשהמטפל שלי שאל אותי על מה ארצה שנדבר בפגישה ומה אני מרגישה בנוח לחשוף, הרפלקס המתונה שלי קפץ מיד: לא לחשוף כלום, דווקא מתוך הכאב של מה שהחשיפה עשתה לזוגיות הקודמת שלי. הייתי מסוגרת מאוד כלפי האפשרות לחשוף משהו על אופי החרדה שלי (פחד מכישלון) ואמרתי לו שאני מעדיפה שישאיר את הדברים על פני השטח ושאני לא רוצה לחשוף יותר מכך, אבל במהלך אותו ערב ובבוקר שאחרי היה לי זמן לחשוב ולהתרכך.
היה לי חשוב לדבר ראשונה, כי אני רציתי לתאר את ה-ocd שלי. לא הייתי מוכנה להיות שוב במקום של המקרה הקליני, הבחורה שיש לה בעיה, שיושבת ושומעת מה נאמר עליה ומתביישת.
רגע לפני שנכנסנו לפגישה, בעלי היה לחוץ יותר ממני...(: הוא מעולם לא היה אצל פסיכיאטר. אני מצאתי את עצמי מתבדחת איתו בדרך: "אל תדאג, אני איתך".
ואז התחילה הפגישה באווירה מחויכת. ואני ביקשתי לפתוח את הדיון.
סיפרתי קצת על הפרעה טורדנית כפייתית, שמדובר במחשבות מעוררות חרדה שגוררות טקסים מרגיעים. ואז, פתחתי את הפה וסיפרתי על כל הדברים שערב לפני כן לא הייתי מוכנה לשקול אפילו (מול עיניו ההמומות של המטפל שלי שהתקשה להסתיר את חיוכו): סיפרתי שבמקרה שלי מדובר בחרדה מכישלון וששטיפת הידיים שלי היא סוג של טקס שעוזר להרגיע את החרדה שלי. דיברתי על המטרות שלי בטיפול. דיברתי על הילדים שלנו ואיך הם מושפעים מההפרעה שלי. הבטחתי שאעשה כל מה שאני יכולה ולא יכולה על מנת שהם לא ישמעו ולא יהיו מעורבים בשום צורה. דיברתי על כך שזה טיפול קשה מאוד, ושאני מעריכה מאוד את התמיכה שלו כי זה מה שעושה את ההבדל בין הצלחת הטיפול לכישלונו. דיברתי על כך שזה אכן אתגר אבל זה לא יפגע בזוגיות שלנו, כיוון שזהו פשוט עוד מכשול אחד מני רבים שאנחנו ניצבים מולם במהלך חיינו הזוגיים ושגם את זה נעבור.
בעלי דיבר ושאל איך זה ישפיע על חיינו ומה הוא יכול לעשות כדי לעזור לי, ושאל מה תהיה נקודת הסיום, התוצאה של הטיפול הזה. אני עניתי. המטפל שלי דיבר גם הוא על אופי הטיפול, וכל מה שנאמר נעשה באווירה של כבוד הדדי ודיון בין שווים.
זה היה אירוע מכונן. אני מתארת את זה עכשיו ממרחק של כמעט שנה, ואני עדיין מרגישה את העוצמות של זה.
לא הרגשתי בושה אף לא לרגע אחד. הרגשתי חזקה ונחושה. הרגשתי שאני יכולה להרים את הראש בביטחון ומתוך חוזק, ושההתרחשות שארעה באותו ערב בחדר נתנה לי הרבה כוחות. דווקא לאור הטראומה שחשתי מאירועי העבר בזוגיות שלי, החוויה של השיחה עם בעלי באותו ערב והאופן שבו חשפתי את זה הייתה חוויה מתקנת נפלאה.
הרגשתי שעשיתי תיקון. אירועים כואבים מהעבר נפתרו, וזה חלק מתהליך הריפוי.

לסיום הפוסט הארוך הזה (סליחה....), אני רוצה לדבר על עוד דבר שטראומות יכולות לשמש בו כחלק מתהליך הריפוי: טראומות העבר יכולות לשמש כתמרור אזהרה למניעת הישנות. במלים אחרות, כשאני מזכירה לעצמי את כל התהומות שהגעתי אליהם בעקבות ה-ocd, זה נותן לי את המוטיבציה והנחישות לא לחזור לשם לעולם.
כשסיימתי את היררכית הטיפול החשיפה ומניעת תגובה (כלומר, בצעתי את כל החשיפות שהצבתי לעצמי בדרגת קושי עולה, עד לגבוהה ביותר), כתבתי לעצמי מכתב ובו פירטתי את כל החשיפות הכי טראומטיות שהיו לי אי פעם. קראתי למכתב הזה: נא לשבור ולהשתמש במקרה חירום! התייחסתי לזה כמו תמרור האזהרה הפרטי שלי, כך שאם אני אגיע לרגע של משבר, שבו אני ארגיש שאני על סף חזרה לחיבוק הדוב של ה-ocd וכל הכלים שלמדתי בטיפול לא עוזרים, המכתב הזה יזכיר לי מה האלטרנטיבה.
ואחרי שסיימתי לספר על החשיפות הכי קשות שהיו לי ושלעולם לא אשכח, כתבתי לעצמי פסקה אחרונה-
"תסתכלי טוב-זאת האלטרנטיבה: חיים של סבל, כעס, תסכול, חוסר שליטה, שנאה עצמית, מרירות, פגיעה עצמית, דריכות מתמדת מסכנת שווא, הסתגרות, בושה, הסתרה ובדידות. חיים של נכות! אז אם אי פעם אני ארגיש שאין לי את הכוחות להתנגד ל-ocd, כאן אני מזכירה לעצמי-זאת האלטרנטיבה: חיים של סבל צרוף.
שאני לעולם לא אשכח את זה ולעולם לא אאבד את הנחישות ורוח הקרב."

זה כוחן של טראומות

שלכם
ocd status post



















.









 

חשיפה ומניעת תגובה

שלום לכולם
בעקבות פרסום הפוסטים נשאלתי בשבועות האחרונים בעיקר שאלה אחת: איך, לעזאזל, עושים חשיפה ומניעת תגובה ונשארים בחיים?.... (:
זה קשה בטירוף.
אבל לא עשיתי את זה ביום הראשון של הטיפול אלא רק כאשר הרגשתי בשלה ומוכנה, אחרי הרבה מאוד עבודת הכנה פנימית.
אני אולי אזעזע אתכם, אבל צריך להבין שלפני שבכלל חושבים על לצלול ללבה הרותחת צריך עבודה מקדימה.
במקרה שלי, אחרי כמעט עשרים שנה של ocd, הייתה צריכה להיעשות הרבה מאוד עבודת הכנה. יותר מכך: בראיה לאחור אני יכולה לומר די בביטחון, שלו המטפל שלי היה שולח אותי כבר בפגישות הראשונות לעשות חשיפה מעוררת חרדה מיוזמתי ולתרגל מניעת תגובה (או גרוע מכך, חשיפה בהצפה), הוא פשוט היה מאבד אותי!
לא הייתי ממשיכה את הטיפול.
על מה בעצם אני מדברת כשאני אומרת עבודת הכנה? הכוונה היא לזיהוי והבנה של העיוותים הקוגניטיביים (cognitive distortions) שהכתיבו את התנהגותי בעבר והרכיבו את הבסיס המחשבתי שעליו נשען ה-ocd. זה מושג שטבע אהרון בק, הפסיכולוג שפיתח את שיטת הטיפול הקוגניטיבי, ובעצם מדובר כאן על האופן המוטעה שבו אנחנו רואים את העולם ומפרשים את האירועים בחיינו. המחשבות המוטעות שעולות בנו באופן אוטומטי (עקב הרגל של שנים) וגורמות לנו לפרש אירועים תמימים ונטולי איום כסכנה קיומית, ולהגיב בטקסים על מנת להרגיע את עצמנו. זה מעגל רשע נורא, כי בעקבות ההתנהגות שלנו (ביצוע הקומפולסיה ותחושת הרוגע הנפלא שאחריה) המוח מקבל משוב שאכן הייתה פה סכנה שנפתרה ובפעם הבאה שיהיה אירוע דומה, שוב המוח יפרש את האירוע כסכנה, וכן הלאה.
כן, מעגל רשע שמזין את עצמו.
הדרך היחידה לשבור אותו הוא להבין ולזהות את המחשבות המוטעות האלו, ולעצור אותן לפני שכדור השלג מתחיל לצבור תאוצה ולגדול לממדים שאנחנו לא יכולים להשתלט עליהם. להבין שהאירוע עצמו איננו סכנה, אלא מדובר רק בפרשנות המוטעית שלנו לאירוע. במלים אחרות, יש כאן שני דברים נפרדים: הסיטואציה, ולעומתה, האופן שבו אנחנו תופסים את הסיטואציה, וזה ממש לא אותו הדבר!
העיוותים הקוגניטיבים של בק כוללים ראיית העולם בשחור ולבן (מוחלטות של הכל או כלום), אובדן פרופורציות (להגזים בטירוף ולהפוך כל דבר להרה גורל כאילו מדובר פה בעניין של חיים ומוות), מחשבה רגשית וקפיצה למסקנות (אם אני חוששת שאכשל ולא אבצע את הקומפולסיה כפי שצריך, אז הכשלון בוודאות יקרה וזו עובדה מוגמרת), מחשבות בעלות אופי מגי (כמו פחד "להדבק" בכשלון מאנשים שהם סמלי כישלון שקיבלו ממדים דמוניים) ויש עוד לא מעט.
יסודות תפיסת העולם והנחות היסוד המוטעות שלי היו מקובעות כל כך חזק, שלא היה זה נכון לקפוץ ראש ישר למים. הרי כל כך הרבה שנים הסתכלתי על העולם דרך משקפיים של התנהגות השרדותית, ולכן תפיסות אלה היו מושרשות עמוק מאוד בתוכי. לכן, הדבר הנכון ביותר לעשות היה, קודם כל, לקרוא תיגר על היסודות הקוגניטיביים המוטעים שעליהם נשענה ההפרעה שהייתה לי ולפורר אותן עד דק. וכך התחיל הטיפול שלי: עבודה קשה ואטית של חפירה מתחת ליסודות הבנין המעוות שאני יצרתי בתוך מוחי וערעור יציבותו. הכרחתי את עצמי להסתכל בעין ביקורתית על הנחות היסוד התפיסתיות שהיו האורים ותומים שלי, לשאול את עצמי האומנם התפיסות המעוותות האלה עומדות במבחן המציאות ובסופו של דבר גם לכפור באמיתותן!
במקרה שלי הכוונה הייתה לקרוא תיגר על הנחת היסוד הבסיסית, שכישלון הוא הדבר הנורא מכל ושהקומפולסיות שבצעתי יגנו עליי מפניו. להבין בכלל מה המשמעות של כישלון בעיניי ולמה אני כל כך חרדה מפניו. להבין שגם האנשים המוצלחים והמוכשרים ביותר שפסעו על פני האדמה נכשלו ושזה לא הפחית כהוא זה מהצלחתם. ישבתי וכתבתי לעצמי מה המשמעות של כישלון בעיניי. חפרתי בתוך עצמי והוצאתי לדף הנייר את כל מה שהדחקתי בתוכי במשך שנים. הבנתי שאין טעם במסיכות ובהעמדת פנים ושאם אני רוצה שהטיפול יצליח, אני צריכה להיחשף לחלוטין ולפתוח את תיבת פנדורה בתוך עצמי שהעדפתי עד כה להשאיר נעולה, ולהבין איך המחשבות המוטעות האלה עובדות וגורמות לי להתנהג באופן שגרם לי סבל רב.
זה אחד ההישגים של עבודת ההכנה שעשיתי: כשהחלטתי לוותר על ההכחשה, לחתור תחת השליטה הבלתי מעורערת דאז של העיוותים הקוגניטיביים ולהעלות הכל על הנייר, עשיתי סוויץ' במוח. בחרתי להיכנס לאזורים של חוסר נוחות שכל כך ניסיתי להימנע מהם. נכנסתי ל-mode של טיפול. וכל זה קרה עוד הרבה לפני שקיבלתי את האומץ למרוד ולבצע חשיפה יזומה.

אז מתי מגיעים לחשיפה יזומה ומניעת תגובה, אתם שואלים?
כשמרגישים מוכנים.
במפגשים הראשונים של הטיפול אני זוכרת את עצמי יושבת על הכורסא בקליניקה כשאני אחוזת אימה מהאפשרות המחרידה שאני אצטרך לבצע חשיפה ומניעת תגובה. אחוזת אימה, לא פחות. התחושה הראשונית ביותר שלי הייתה פשוטה מאוד: הרגשתי שאני מתה מפחד. מבועתת. בעיניי, חשיפה כזאת הייתה כמו איום מוחלט בשואה גרעינית.
כשכבר התקדמנו מעט, שוב דיברתי על הקושי שלי מול נושא החשיפה והוא אמר שאתחיל רק כשארגיש מוכנה לכך. שאלתי אותו איך אדע שאני מוכנה, והוא אמר: אל דאגה, כשתהיי מוכנה, את כבר תדעי.
וכך היה. ברגע מושלם אחד, כל הסבל, התסכול והייאוש של היותי עבד של ה-ocd הצטברו יחד לכדי זעם טהור ומרוכז של מרד, ואז המיתר פקע. אני לא יודעת מאיפה קיבלתי את האומץ לעשות את זה, כנראה שבאמת הייתי בשלה לכך. הכל התחבר יחד ומצאתי בתוך עצמי את הכוח לעמוד ולומר: לא! עד כאן! עכשיו אני לוקחת את העניינים לידיים!
יש עוד אלמנט אחד חשוב שאני רוצה להוסיף, וזה נושא ההחלטה והמחויבות.
אני חס וחלילה לא שופטת אף אחד.
זה מאוד מאוד קשה, מי כמוני יודעת.
אבל אחרי כמעט עשרים שנה של סבל, אני הגעתי לנקודה בחיי שבה ביצעתי בחירה, החלטתי להתמסר לטיפול באופן מוחלט. החלטתי שקשה ככל שיהיה, אני לא אתן ל-ocd לשלוט בחיי יותר. החלטתי להחזיר לעצמי את השליטה.
אני רוצה לצטט קטע שכתבתי כמה חודשים אחרי תחילת הטיפול. למעשה, זאת החשיפה הראשונה שביצעתי:

" אני יודעת שאני לא אשטוף ידיים. אני הולכת לפחד, כפי שאולי לא פחדתי מעולם, אבל לא אכפת לי.
כי כרגע אני רואה בעיני רוחי משקולת:
בכף אחת מונחים כל הסבל שלי, ההקלה השקרית והזמנית שביצוע הטקסים מעניק לי, התפילה לאלוהים שאולי היום אני לא אצטרך לשטוף ידיים כי לא תהיה חשיפה, הפיק של החרדה שנוסק אל על בשנייה שאני מבינה שכן הייתה חשיפה ועכשיו שוב אני צריכה להתחיל את מסע הייסורים של שטיפת הידיים מחדש. 
ובכף השנייה יש צוק וחבל בנג'י. מפחיד בטירוף. ואני יודעת שאהיה תלויה בין שמיים וארץ ושזה יהיה קשה עד בלתי אפשרי ברגעים מסוימים.
והכף השנייה מכריעה.
כי אני מחזירה לעצמי את השליטה.
אני בוחרת לעשות חשיפה.
ואני בוחרת שלא לעשות קומפולסיה.
זאת החלטה שלי, ושלי בלבד."

מיותר לציין שפשוט התפרקתי בבכי באותו ערב שכתבתי את זה. הדמעות שלי נספגו בדף שעליו כתבתי, ועד היום, כשאני עוברת על הקטע הזה ורואה את סימן המים של הדמעות, עובר בי רטט של רגש עצום. אני נזכרת בסבל שהרגשתי באותו הרגע.
עכשיו אני רוצה לסיים את הפרק הזה בנימה אופטימית. אני רוצה לצטט את מה שכתבתי בבוקר שאחרי :

" עברתי את זה. עברתי את משימת החשיפה הראשונה שלי.
ולא שטפתי ידיים.
והשמש זרחה בבוקר, והעולם המשיך להסתובב על צירו, והחיים נמשכים.
שטפתי ידיים רק בבוקר. זה לא זרם חלק, אבל, המשימה הראשונה בוצעה בהצלחה.
קשה ככל שיהיה, אני רוצה להחזיר את השליטה לעצמי. אני רוצה שהדברים שאני חרדה מפניהם לא יזעזעו אותי אלא יעברו לידי.
אני רוצה להפסיק להיות עלה נידף ברוח, שה-ocd נושא אותו לאן שהוא מחליט.
אני רוצה להיות המים שחוצבים בסלע בהתמדה מופלאה, עד שהם משנים את צורתו".

תחושת האימה התחלפה בתחושת גאווה ושליטה עצומה. מרגע שעשיתי חשיפה ומניעת תגובה פעם ועוד פעם ועוד פעם וראיתי ששום דבר נורא לא קרה, זה נטע בי כוח וביטחון שאני פשוט לא יכולה להתחיל לתאר.
שלא תבינו לא נכון: הרגשתי חרדה עצומה, ואני ממש לא מכחישה עד כמה זה היה קשה, אבל, במקום שהתחושה המרכזית  תהיה אימה וקטסטרופה, הופתעתי לגלות שפתאום הפציעה תחושה חדשה: תקווה ואופטימיות, שלא חשתי במשך שנים! וזה נתן לי הרבה כוחות להמשיך.
מקווה שנתתי לכם תקווה
שלכם
ocd status post

לחבק את הספק

את הפרק הנוכחי בחרתי להקדיש לאחד הכלים המרכזיים מהם ניזון ה-ocd ומקבל את כוחו-הספק.

אם ניתן לקחת את כל הטיפול שעברתי (ואני עדיין עוברת) ולזקק אותו לתמצית המרוכזת ביותר שלו, אפשר יהיה לאמר ש"על שלושה דברים העולם עומד" (לפחות בכל הקשור לתהליך ההתגברות על ה-ocd): חוק האויב, חוק המרד וחוק הספק. הפעם אני אדון בחוק הספק, אולי המתעתע והקשה להבחנה מכולם.
אבל לפני-כן, אני רוצה לספר איך התוודעתי לשלושת חוקי החרדה. בפגישה הראשונה שלי בטיפול, המטפל שלי לקח חתיכת נייר קטנטנה וכתב עליה את שלושת החוקים. הוא הסביר לי שכשאוכל ליישם כל אחד ואחד מהם, אדע שהתגברתי על החרדה. בזמנו זה אומנם נראה לי כמו סינית, אבל אחרי כמה חודשים של טיפול בחשיפה הבנתי את משמעותם וחשיבותם, וחשוב מכך-למדתי ליישם אותם. לצד כל חוק בפיסת הנייר הקטנטנה הזאת הוספתי בכתב את משמעותו בעיניי. אני שומרת את דף הנייר הזה עד היום.

הספק הוא מאפיין נפוץ מאוד של ה-ocd. הוא צץ כתוצאה מהחרדה שאנחנו חשים, כל אחד מסיבותיו שלו (חרדה מזיהום, משריפה, מכישלון, מפגיעה באחרים וכו'), והאינסטינקט המוטעה שלנו לעשות כל מה שאפשר כדי שהאיום הלא ממשי שאנו חוששים מפניו לא יתממש. בעקבות החרדה שעולה מתחילות הבדיקות, שטיפות הידיים, הספירות, בדיקות הדלת, החזרה על המשפט המרגיע (כל אחד מוזמן להשלים פה את המשפט במשבצת ...), וכל זה צריך להתבצע בדיוק לפי התרשים. אבל אז, עולה החשש שוב: האם באמת ספרתי 33 ניגובי ידיים אחרי שטיפת הידיים? האם באמת וידאתי שהאור מכובה? האם בצעתי את הטקס בדיוק כמו שצריך?
כמה סבל הביא הספק לחיי! וככל שהטלתי יותר ויותר ספק בעצמי, כך גימדתי את עצמי יותר וכך ירד הביטחון והאמון שלי בעצמי. אני לא אגזים אם אומר: הספק הוא הכלי של השטן! הוא מערער אותנו וגורם לנו להרגיש כל-כך קטנים וחסרי כוחות כי שום דבר לא בשליטתנו.
ופה בדיוק העניין! חוסר השליטה! הספק מתייחס לאופן שבו אנחנו מקבלים את חוסר הוודאות ואת חוסר היכולת שלנו לשלוט בתוצאות. הוא ארב לי כשהייתי מרגישה חוסר ביטחון בעצמי או ניצבת מול החלטה או כשעלה טריגר שהעלה את רמת החרדה שלי מכישלון, ואז נאלצתי לענות את עצמי בטקסים מייסרים בכדי להרגיע את החרדה שלי.
עד הפעם הבאה כמובן...
הספק הוא זה שגרם לי לשטוף ידיים פעם אחר פעם אחר פעם, לספור שוב ושוב בכמה התזות סבון השתמשתי, לחזור על כל הריטואל מחדש, מההתחלה, רק כי אני לא בטוחה שאכן התזתי 5 התזות סבון, לעמוד ולבדוק עשרות פעמים שאכן יש לי סבון על הידיים, לוודא שניגבתי את הידיים במגבת 33 פעמים, לעמוד ולבדוק כמו מטומטמת שהאור באמבטיה מכובה, לגרום לעצמי דלקת ביד כשבדקתי בכוח שדלת האמבטיה סגורה, וזאת רק רשימה חלקית של סדר הקומפולסיה שבצעתי, וכל זאת על מנת להרגיע את החרדה שלי מכישלון.
ועכשיו אנחנו מגיעים לאבחנה הפרדוקסלית, שהדרך היחידה להתמודד עם הספק היא לא להילחם בו או לנסות לבטל אותו, אלא להיפך, לקבל אותו, להיכנע לו, לזרום אתו! להכיל את החרדה שנגרמת בגלל חוסר היכולת שלנו לשלוט במציאות ולקבל את העובדה שבכל דבר בחיים שלנו, הספק ילווה אותנו. זו הסיבה שקראתי לפרק הזה לחבק את הספק. כן, יכול להיות ששכחתי את הגז דולק, יכול להיות שהדלת נותרה פתוחה, יכול להיות הרבה מאוד דברים, אבל אם אני אבדוק שוב ושוב, זה לא יוריד את רמת החרדה שלי, וזה לא באמת יגרום לי להיות בטוחה שהכל באמת בסדר. להיפך.
לאחרונה גיליתי שההתמודדות עם חוק הספק אינה מוגבלת רק ל-ocd. קושי ההתמודדות עם הספק בא לידי ביטוי בתהליך קבלת ההחלטות בחיי, גם בעבר וגם היום. אופן המחשבה שלי כשהייתי צריכה להחליט מה ללמוד, איך לרצף את הבית, האם להישאר עם בן הזוג הקודם שלי ועוד הרבה מאוד החלטות אחרות שהייתי צריכה לקבל במהלך השנים והקושי הנורא שלי להחליט, כולם נבעו מהספק, מהפחד הנורא לעשות טעות וגרמו לי לבנות רשתות ביטחון שרק הפכו לקורי עכביש. כתוצאה מהפחד שלי לעשות טעות וחוסר היכולת שלי להחליט בגלל הספק, יצרתי תלות שרק התחזקה והגבילה את עצמאותי ואת הביטחון שלי בעצמי.
גילוי נאות: אני משפצת את הבית. בשבוע שעבר הייתי צריכה לסגור את נושא המרצפות והפרקטים. לא להאמין כמה חרדה זה גרם לי!
מצאתי הרבה קוים מקבילים בין הלך המחשבה שלי היום לבין זה של ה-ocd בעבר. הבנתי שאותו הספק שהניע את פעולותיי בעבר וגרם לי לעשות שטיפות ידיים, בדיקות ומנטרות כדי לוודא שאשאר "מוגנת" ולא אכשל, הוא זה שגרם לי להיות לא בטוחה בעצמי, לצבור אינסוף מייעצים (חברות, פורומים, מעצבת, אמא ואבא) ולרוץ בין עשרות חנויות פעם אחרי פעם בהווה. ובמקום שזה יעזור לי להחליט, זה רק גורם לי לפתח תלות ולחפש עוד רשתות ביטחון!
הצורך האדיר שלי בוודאות נותר למרות שאני כבר לא מבצעת טקסים. הלך המחשבה הזה של "הפחד שמא" הוא מדרון חלקלק מאוד שעלול להפיל בפח גם את המנוסים ביותר. לכן ציינתי שבעיניי הספק הוא האלמנט החמקני והמתעתע ביותר מכולם.
למה? למה כך-כך קשה לנו להתמודד עם חוסר הוודאות והספק? למה הפחד שמא משהו קטסטרופלי יקרה מכתיב את התנהגותינו?
לקבל את הספק זה כמו לעשות צניחה חופשית בלי מצנח! להיות תלוי בין שמיים וארץ. לקבל בהכנעה שהחששות הנוראיים ביותר שלנו עלולים להתגשם ואין שום דבר שאנו יכולים לעשות בכדי למנוע את זה. ולהזכיר לעצמנו שרק הספק מדבר פה ושלמעשה החששות שלנו הם מחשבות מופרכות ולא הגיוניות שאינן עומדות במבחן המציאות.
אז רגע, מה את אומרת, שאנחנו אמורים לקבל את זה ולהשלים עם זה שהקטסטרופה עלולה להתגשם? ולא לעשות עם זה כלום?
כן! ללכת נגד האינסטינקט!להיכנס לאש הגיהינום ביודעין. לפחד בטירוף! ולגלות שסוף העולם לא הגיע, ושבעצם הכל בסדר, וששום דבר מהדברים הנוראיים ביותר שתיארתם לעצמכם לא התגשם.
ועכשיו, פתחנו את המבוא לחשיפה ומניעת תגובה....
נתראה בפרק הבא(:
דרך אגב: החלטתי על הפרקט, ואני עדיין לא יודעת אם הוא מתאים לצבע של הארון ולצבע של המיטה. אבל החלטתי שאין לי ולא תהיה לי לעולם שום דרך לדעת בוודאות מוחלטת אם זה מתאים, לא משנה כמה מייעצים וכמה בדיקות אעשה. החלטתי לוותר ביודעין, לשחרר את השליטה, ולקבל את נוכחותו של הספק בחיי.
בהצלחה בכל החלטה שתקבלו, ובמיוחד אם זו החלטה ללכת לטיפול.
שלכם
ocd status post

חרדה? בושה!

שלום לכולם.
את הפוסט הנוכחי החלטתי להקדיש לקשר בין חרדה ובושה ולאופן שבו הם יוצרים מעגל רשע המזין את עצמו ומונע ממי שסובל לאזור אומץ ולעשות מעשה. במקרים רבים, הבושה (ולא רק החרדה) היא זו שגורמת למי שסובל מ-ocd להתכנס בתוך עצמו/ה ולצמצם את עולמו הקטן והמחניק ממילא עוד יותר.
במשך הרבה שנים סחבתי את חוויות ה-ocd האישיות שלי מתוך תחושת בושה אדירה. ה-"בעיה" שיש לי, שם קוד שבו הוריי התייחסו ל-ocd, הייתה עניין שיש להסתיר מכל העולם, כאילו היה משהו פגום אצלי ואסור שאף אחד יידע. עם השנים בניתי חומה של מסיכות, הסתרות ושקרים שבסופו של דבר רק פגעו בקשרים שיצרתי ומנעו ממני לחשוף את האני האמיתית שלי ולהיות באינטימיות אמיתית עם האנשים הקרובים לי.
אבל אני מקדימה את המאוחר.
נתחיל בהתחלה: כמו רוב האנשים שסובלים מ-ocd, אובחנתי בגיל ההתבגרות. בתור "הילדה המושלמת" של אמא ואבא, תלמידה מצטיינת ופרפקציוניסטית (שהרי ידוע שפרפקציוניזם ו-ocd הולכים ביחד יד ביד), התחלתי בגיל ההתבגרות להראות חרדה ואובססיביות לא פרופורציונלית סביב הצטיינות בלימודים. למדתי שעות ארוכות בהרבה מעבר לנדרש, לא היו לי חיים חברתיים בכלל, התחלתי לבצע פעולות שבדיעבד הבנתי שהיו למעשה טקסים (קומפולסיות) לכל דבר ועניין: פעולות פיזיות כגון שטיפות ידיים, שהרגיעו אותי והפחיתו את החרדה שלי מכשלון. ובשלב הזה הוריי החליטו להתייעץ עם פסיכולוג.
אל תשאלו אותי איך, אבל הפסיכולוג לא עלה על מה שהיה ברור לחלוטין! לקחו לו כמה חודשים טובים להודות שאין לו כלים לטפל בי ועליו להפנות את הוריי למישהו אחר.
וכאן אני מגיעה לחוויית הבושה הראשונה שאני זוכרת בהקשר של ההפרעה שהייתה לי. חוויה שסחבתי אותה איתי במשך שנים, עד שעשיתי עבורה תיקון והחלפתי את הבושה בגאווה.
הלכנו לפסיכיאטרית מנוסה, שבנוסף לכל הצרות, גם הייתה מכרה רחוקה של הוריי במשך עשרות שנים.
בתוך 45 דקות ניתן גזר הדין.
אבל בניגוד לסיפורים של אנשים אחרים, שלא ידעו מה יש להם במשך שנים, רצו בין רופאים, חיפשו שם למה שמענה אותם והאבחנה היוותה עבורם סוף-סוף הקלה, אצלי זו הייתה אחת החוויות הכי משפילות שעברתי אי פעם בחיי.
הייתי בכתה י"א. ישבתי על הכיסא יחד עם הוריי בחדר העבודה של הרופאה, אצלה בבית, והקשבתי לאבחנה שלה שהפכה את עולמי.
הייתי פגומה. כבר לא הייתי הילדה המושלמת של הוריי. הייתה לי "בעיה" שיש לטפל בה.
ומעבר לזה, אני הייתי הצד הפסיבי וחסר האונים בעניין. לא דיברו איתי. דיברו בנוכחותי, עליי. דיברו מעליי, כאילו אני בכלל לא נמצאת בחדר. ואף אחד בכלל לא שאל אותי מה אני רוצה, חושבת ומרגישה על כל מה שארע באותו היום.
ברור לי, שכולם רצו בטובתי, וייתכן מאוד שחלק מהפרטים שתיארתי אינם מדוייקים אובייקטיבית. אני לא שופטת אף אחד. אבל החוויה הסובייקטיבית שלי מהאירוע הייתה של בושה והשפלה. רציתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי.
איזו מוטיבציה בכלל אמורה להיות לי לעבור טיפול ולהשתנות אחרי החוויה הזאת? אפס.
התוצאה של האירוע הייתה מה שאני קוראת לו "אפקט הבושה": התכנסתי בתוך עצמי. הדחקתי עד כמה שיכולתי את האירוע ואת המשמעות שלו מבחינתי. לא שיתפתי פעולה בשיחות. לא שיתפתי את הוריי שהתחננו לשביב מידע ממני מה קורה בשיחות האלה. נאטמתי! סגרתי את עצמי בתוך הכלוב שלי וסירבתי בכל תוקף לשתף מישהו מבחוץ.
אולי עכשיו אני עושה את התיקון שלי בכך שאני משתפת את כל העולם...(:
לו הייתי צריכה להגדיר מהם הדברים החשובים ביותר להצלחת הטיפול, הייתי בוודאי מונה ביניהם קודם כל מוטיבציה ורצון להשתנות , וגם נכונות של המטופל להיפתח ולחשוף את הדברים הקשים ביותר, המחשבות הטורדניות שעוברות לו/ה בראש והחרדה עצמה, מתוך תחושת אמון מוחלטת במטפל/ת והידיעה שבמסגרת האינטימית של חדר הטיפולים אפשר לאמר הכל ללא שום שיפוטיות.
כל זה לא היה אצלי בכלל. התביישתי, סירבתי לתת אמון, סירבתי לחשוף. אם אפשר לסכם את כל מה שקרה שם במשפט אחד, אז אומר שאני לא הבאתי את עצמי לטיפול. אולי הייתה שם סביבה, setting של טיפול, אבל אני לא הייתי שם, לא באמת.
והשורה התחתונה היא, שזה קרה גם ובעיקר בגלל הבושה שאפפה אותי. לבושה ולסגירות שהיא מביאה יש חלק מאוד משמעותי בסיבה למה הטיפול הראשון נכשל, ולמה לקח לי כל כך הרבה שנים (מעל עשר שנים) להגיע לטיפול מחדש ולהתמסר לו לחלוטין.
מעבר לזה, הטיפול הראשון שעברתי היה טיפול פסיכודינמי, שידוע שיעילותו, יחסית לטיפולים אחרים ב-ocd, נמוכה יחסית. זה היה טיפול שנמשך שש שנים, בהפסקות, ולא הניב כלום! אני לא ידעתי שישנם טיפולים אחרים ושהטיפול שנחשב ליעיל ביותר הוא קוגניטיבי התנהגותי, והפסיכיאטרית שטיפלה בי לא טרחה לשתף אותי בזה. וכך, הלכתי לעוד מפגש ועוד מפגש, שבו דיברנו על כל דבר מלבד מה שחשוב באמת, ולא יצא מזה כלום. עם השנים "השלמתי" עם העובדה שההפרעה תשאר איתי לנצח, כי הרי, אם אחרי כל-כך הרבה שנות טיפול לא הצלחתי להפטר מההפרעה, אז כנראה שמשהו פגום אצלי.

בשיחת משוב עם ההורים שלי לאחר תקופת טיפול ארוכה הגדירה הפסיכיאטרית את מצבי כ"יש לה ocd עקשן מאוד". אם היה איזשהוא סיכוי לקוות לחיים ללא קומפולסיות וחרדה, אז המשפט הזה דפק את המסמר האחרון בארון המתים של תקווה לחיים אחרים. 

ושוב באה הבושה. שנים הרגשתי תחושת כשלון כל-כך קשה עקב העובדה שלא הצלחתי בטיפול, והייתי בטוחה שזאת אשמתי!

נכנעתי. קיבלתי את ה-ocd כעובדת חיים קבועה ובלתי ניתנת לערעור. כפי שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב, כך גם הייתה הבעיה שלי.

ולכן, הדבר הראשון שעשיתי בטיפול שנים אחר כך היה לקרוא תיגר על תפיסת העולם הזו. לזעזע את התפיסה שה-ocd הוא כח טבע יציב ובלתי משתנה, תפיסה שהייתה מושרשת בי אחרי כל אותם שנים.

כמובן שלא עשיתי זאת לבדי. אומנם הגעתי לטיפול נואשת ונכונה לעשות הכל כדי להפסיק לסבול, אבל, אחרי כל כך הרבה שנים של קבלת ההפרעה כגזירת גורל, הייתי מאוד סקפטית באשר לסיכויי הצלחתו. "אנשים לא משתנים", אמרתי באחד המפגשים המוקדמים בטיפול שלי. "וחוץ מזה, הפסיכיאטרית שלי בעבר אמרה לי שיש לי ocd מאוד עקשן. שנים שעשיתי טיפול לא עזרו ולכן קשה לי להאמין שזה יעבוד".

המטפל שלי התפלץ. "מה זה בכלל אומר ocd עקשן? אין דבר כזה. את פשוט היית כלואה בתוך דפוס של תפיסות וקומפולסיות כל כך הרבה שנים עד שזה הושרש עמוק והפך להרגל, כך שברור שזה קשה לך לדמיין עולם אחר. וחוץ מזה, אני לא מטפל ב-ocd, אני מטפל בך!"

כן. משהו נסדק בהשקפתי הישנה. לאט לאט ובהרבה עבודה קשה השתנה האופן שבו ראיתי את עצמי ואת ההפרעה ממנה סבלתי. הזעזוע הזה בתפיסה המוחלטת שהייתה לי היה צעד מהותי מאוד בהתגברות על הבושה ובהחלפתה בניצחון וגאווה ענקיים, ומה שממחיש זאת יותר מכל הוא האופן שבו

סיפרתי להוריי על הטיפול שאני עוברת, שמונה חודשים לאחר שהתחלתי בו.

זאת הייתה סגירת מעגל מדהימה. השלתי מעליי עשרים שנות בושה והסתרה והחלפתי אותן בניצחון וגאווה אדירים.

עד לאותה שיחה לא סיפרתי להורים שלי על הטיפול שאני עוברת. התלבטתי קשות והחלטתי שזה רק יכניס אותם למתח ולחץ מיותר, הם בתגובה יתחילו לדאוג ולשאול שאלות וזה בתורו ילחיץ אותי עוד יותר. הבנתי שלא יצא מזה שום דבר פרודוקטיבי כל עוד אני בתהליך של עבודה והחלטתי שאספר להם אחרי שארגיש שעברתי כברת דרך ואצבור ביטחון וחוסן רגשי. ידעתי שהרגע הנכון יגיע, וכשזה יקרה אני אדע.

ואחרי שבצעתי את החשיפה הגבוהה ביותר בהיררכית המשימות שלי, הרגשתי מוכנה. הרגשתי צורך נפשי ענק לשחרר את הסוד שנשאתי בתוכי כמו פצע שלא יכול להחלים עד שלא ייפתח.

בפעם הראשונה בחיי, אני העליתי את הנושא לדיון מיוזמתי. סיפרתי להם שכל השנים המשכתי לסבול מחרדה ולבצע טקסים, למרות שהסתרתי זאת מהם, ושבשנה האחרונה החלטתי לחזור לטיפול. ביקשתי מהם לא להיבהל ולדאוג, ובוודאי שלא לחזור לדפוס הישן של לשאול למצבי בדאגה ולייחס כל התנהגות שלי ל"בעיה". התנהלתי ברוגע ושליטה מופלאים, שמעולם לא היו לי בעבר בכל פעם שהנושא עלה, וסגרתי את הדיון במשפט: "אני לא רוצה שתדאגו לי ותחששו שה-ocd שלי חזר. אין לי  ocd, היה לי ocd.

הללויה!

אכן, רגע מכונן של תיקון. כל כך הרבה שנים נשאתי את הסבל בהסתר, ואיזו תחושת שחרור נפלאה זו הייתה!

לסיום, אני מאמינה שכיום אני אדם שלם ושלו יותר בעקבות השיחה הזאת ושעבורי, ההתגברות על הבושה הייתה אלמנט מפתח בדרך לריפוי מה-ocd. זאת הייתה משימה קשה מאוד, אבל ביצועה נתן לי הרבה מאוד כח וביטחון בעצמי.

ובנושא אחר, אני רוצה להודות לכל מי שקרא את הבלוג ועל כל התגובות המעודדות שקיבלתי. מבטיחה להמשיך ולכתוב(:

שלכם

ocd status post

"אני רוצה להתחיל cbt"

"אני רוצה להתחיל cbt".
אם ישנו משפט הראוי להתחיל את הבלוג הזה, אז זהו המשפט.
זה המשפט שהחל את תהליך הריפוי שעברתי, אולי השינוי הנפשי והרגשי העמוק והמשמעותי ביותר בחיי. כל חוויות השינוי והשחרור שחוויתי, כל נהרות האש שחציתי, הכל החל בהחלטה אמיצה אחת המגולמת במשפט אחד קצר. זה היה האות שסימל את החלטתי לעשות כל שביכולתי כדי להתגבר על ה-ocd, לעבור שבעת מדורי גיהנום, כדי להחזיר לעצמי את השליטה על חיי.
לקח לי כמעט 20 שנה לאמר אותו, אבל ברגע שביטאתי את המילים האלו, מחויבותי לתהליך הייתה מוחלטת.
הייתי אז בת 34. נשאתי את ה-ocd על גבי כמו אטלס הנושא את הגלובוס על כתפיו. כאילו היה מדובר בסבל הכרחי שהוא גזירת הגורל. חשבתי שזה פשוט מי שאני, שזה חלק מהותי באישיות שלי כאדם, חלק מההגדרה העצמית שלי. לא יכולתי לתאר לעצמי שאוכל להשתנות. יותר מזה, בדמיונותיי המטורפים ביותר לא יכולתי לדמיין את חיי ללא ocd. העברתי את כל חיי הבוגרים מתוך הפריזמה של ה-ocd ששלט בהתנהגות, במעשים, במחשבות ואפילו בחלומות שלי, כשהרצונות שלי היו תמיד בסדר עדיפות נמוך יותר; לא הכרתי בכלל אפשרות לעולם אחר. "אנשים לא משתנים לעולם", אמרתי, במפגש הראשון שלי עם המטפל שלי.
אבל הפרעה טורדנית כפייתית איננה גזירה שיש להשלים ולחיות איתה כאילו הייתה דבר חקוק בסלע, ואיננה חלק ממי שאני; הפרעה טורדנית כפייתית היא עניין של בחירה, וזה השיעור הראשון שלמדתי בטיפול.
בכל מקרה, ביום בהיר אחד בהיותי בת 33, ובמקריות מוחלטת (האומנם הייתה זו מקריות? לדעתי לא, אבל זה כבר נושא לדיון אחר...), מישהו שם לי מראה מול הפנים ונחרדתי לגלות את האמת: אני חיה בהכחשה מוחלטת.
עד לאותו רגע התנהלתי מתוך מחשבה שאננה שאף אחד לא יודע כלום. אבל ביום זה, שהוא בדיעבד אחד הקריטיים בחיי, פגשתי מכר מהעבודה באירוע והתחלנו לפטפט על הא ודא. ואז, בפתאומיות מוחלטת, אותו אדם מוטט בהינף יד את מגדל הקלפים הקרוי הכחשה שבניתי לעצמי כל השנים. "תשתדלי לא לדבר חזק כשאת בשירותים", הוא אמר לי כבדרך אגב, כאילו דיברנו על תחזית מזג האוויר בשבוע הבא; " מי שיושב בחוץ שומע ואנשים מתלחשים ביניהם שכנראה יש לך בעיות".
זה היה חתיכת טיפול בהלם!!!
אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר את גלי האימה והבושה שהציפו אותי באותו רגע. חייכתי את חיוך העמדת הפנים הטוב ביותר שיכולתי, והמצאתי תירוץ שקשור בתרגילי קול שנתנה לי קלינאית תקשורת.
אבל הלב שלי נפל.
זה היה היום בו הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ולחיות את חיי במתכונת הנוכחית: שומרת על האו סי די "על אש נמוכה" וממשיכה לבצע ריטואלים מחד ומסתירה מכל העולם מאידך. זה פשוט לא עובד. אין דבר כזה לשמור על ocd "על אש נמוכה", כי טבעה של ההפרעה הוא שהיא דורשת ממך להקריב עוד ועוד, לעשות עוד טקס ועוד טקס, לסבול עוד קצת, עד שאתה חוצה את הגבול שהצבת לעצמך, ובלבד שהחרדה תרד.
הניסיון לחיות חיים כפולים, מצד אחד להתנהג כאילו הכל בסדר ולהסתיר את הטקסים ושטיפות הידיים מכל העולם, ומצד שני, הצורך להתמודד עם החרדה בבדידות נוראית, הוא קשה מנשוא. במשך שנים רבות הסתרתי את ההפרעה בעבודה, בקרב משפחתי, והכי חשוב, מהאדם הקרוב ביותר אליי- מבעלי. ושילמתי על כך מחיר כבד מאוד. ולמה זה כל-כך קשה? אני אסכם את זה במשפט אחד: האם יש דבר יותר נורא מלחיות עם החרדה והקומפולסיות שמאפיינות את ה-ocd, את הסבל שמרגישים כשפתאום יש טריגר לחרדה ולהרגיש איך המוח שלך צורח כתוצאה? אכן יש דבר אחד יותר נורא- הצורך לחוות את כל הסבל הזה לבד, ולהסתיר את זה מכל העולם. זוהי בדידות שאין כדוגמתה. 
למרות שלקח לי כשמונה חודשים להגיע מרגע זה להתחלת הטיפול ב-cbt שישנה את חיי, הרגע שבו שמו לי מראה מול הפנים היה מנוע השינוי המשמעותי הראשון. לפי ניסיונו של המטפל שלי, רוב האנשים המגיעים לטיפול ב-ocd עושים זאת או בעקבות אולטימטום מצד בן הזוג, או, כמו במקרה שלי, כאשר מול אותו מטופל מוצבת מראה שגורמת לו/ה להבין עד כמה הוא אומלל וסובל. זה מה שהתניע את התהליך שלי.
בהתחלה, החלטתי לחזור לייעוץ אצל פסיכיאטר על מנת לקבל טיפול תרופתי שיעזור לי להוריד את רמת החרדה הבסיסית וייתן לי מיסוך רגשי. הכרתי היטב מניסיון העבר את עולם הטיפול התרופתי, וידעתי איך ה-SSRIs למיניהם עובדים. ידעתי שעם התרופה, אני אומנם אמשיך להרגיש את החרדה, אבל אני לא ארגיש את גלי החרדה מכים בי באותה עוצמה.
שלא יהיה לכם ספק אפילו לרגע: לא חשבתי שזה יעזור לי להתגבר על ההפרעה ולהפסיק לבצע ריטואלים, לא ציפיתי לזה בכלל, זאת בכלל לא הייתה אופציה! הייתי בעולמו של סיזיפוס, נדונה לסבל שהוא מנת חלקי וחלק ממי שאני. מה שכן חשבתי הוא שזה יעזור לי למתן את הקומפולסיות שלי כדי שאוכל לשלוט בהם ומקרים כמו המראה שהושמה מול פניי לא יחזרו על עצמם: להמשיך לבצע אותן, אבל ברמת חרדה נמוכה יותר, כדי שלא אאבד שליטה ולא אגלוש למצבים שבהם אני אחשף בעבודה או בחברה.
זה לא היה טיפול אמיתי בחרדה שלי, זה היה הסדר נוח כדי שאוכל להמשיך לתפקד ולהחליש מעט את עוצמת הלהבות. בדיעבד גיליתי, שאם לא מתייצבים ישירות מול הפחד ומתעמתים איתו, כל תהליך המיסוך הרגשי שמספקת התרופה לא עובד. אחד המרכיבים החשובים ביותר שעוזרים ל-ocd להמשיך ולשגשג הוא ההימנעות מהתמודדות עם מקור החרדה, ואם לא מתמודדים עם מקור החרדה, שום טיפול תרופתי, SSRI, SNRI, אנטיפסיכוטיים אטיפיים או נוגדי דיכאון טריציקליים, או כל תרופה אחרת, לא יעזור.
הלהבות לא שככו. הן הוחלשו לזמן מה. חשבתי שאני שולטת בעניינים, אבל זו הייתה אשליה שהתנפצה לי בפרצוף כעבור מספר חודשים.
רעידת אמות הסיפים בעקבות אותו מפגש מקרי עם המכר בעבודה עשתה את שלה. קבעתי תור לרופא בקופת חולים ופגשתי פסיכיאטר שבמקרה (ושוב, האומנם מדובר פה במקרה?), כך גיליתי, תחום המומחיות שלו הוא פסיכותרפיה בגישה קוגניטיבית-התנהגותית לפוביות, חרדה חברתית, וכן, גם ocd.
הוא הקשיב בזמן שסיפרתי לו את סיפור חיי, פרקתי את נשמתי מולו ובכיתי כמו מישהו שנושאת עמה עול כבד בסתר ליבה כבר שנים, ואמר לי שוב ושוב בתגובה: " את נמצאת בבית סוהר שגזרת על עצמך ואת סובלת. ה-ocd לקח לך כל כך הרבה דברים טובים בחיים. את יכולה להפסיק לסבול. תשקלי את נושא הטיפול ב-cbt". על cbt לא ידעתי כמעט בכלל בשלב זה, היות שהטיפול הקודם (והארוך, ארוך מאוד) שעשיתי בגיל ההתבגרות היה פסיכו-דינמי. זה גם לא היה משנה אם הייתי יודעת, מכיוון שעצם הרעיון של חשיפה ומניעת תגובה שעומד בבסיס הטיפול גרם לי להיות מבועתת ונראה בעיניי כפסגת האימה הנוראית ביותר שאוכל אי פעם לדמיין.
וכך, סירבתי בנימוס להצעותיו. הקשתי לו קשב רב עם אימה בעיניים ועניתי שאני עוד לא בשלה וכשאהיה מוכנה אני יודעת לאן לחזור, אבל אני לא מרגישה שיש בי את הכוח לעשות את זה כרגע.
העדפתי להמשיך לסבול בכלא שגזרתי על עצמי מאשר להתמודד עם החרדה שלי. לשטוף ידיים. לאמר מנטרות שהרגיעו אותי. לספור. לבדוק. לבצע טקסים מדוקדקים, קפדניים ומייסרים שגרמו לי לסבל שלא יתואר. המשכתי להקריב את עצמי. ייתכן שעוצמת הטקסים פחתה מעט תחת הטיפול התרופתי , אבל כעבור כחצי שנה היה במשפחתי משבר שהעלה מאוד את רמות הסטרס והחרדה שלי, והריטואלים שוב נסקו. כל-כך נסקו, שכבר לא יכולתי להסתיר את זה מבעלי ומילדיי. השאלות התחילו לצוץ. ההתעלמות מהקולות שבקעו מהאמבטיה בזמן שהייתי שם לא הייתה אפשרית יותר. והכי חשוב- סבלתי. כל-כך סבלתי.
ובאחד מהימים האלה, סוף-סוף, מיתר בתוכי פקע. לא יכולתי יותר.
כל כך הרבה כוחות בתוכי הצטברו לכדי ההחלטה הזאת- ההסתרה מכל העולם ובמיוחד מבעלי וילדיי, שהפכה יותר ויותר בלתי אפשרית; הקול של המטפל שהדהד לי בראש במשך חודשים (הוא אמר לי: "יש לי רק דבר אחד להגיד לך.cbt"), ואולי זה בכלל הבשלות שהגעתי אליה כאשה בשנות השלושים לחייה, כשראיתי את חיי מפרספקטיבה של השנים שאבדו והבנתי שאם לא אעשה שום דבר בנידון, אלו יהיו כל החיים שלי גם בעתיד.
הבשלתי. כל דבר בחיים קורה בזמן המתאים. ייתכן שבאמת לא הייתי מוכנה לעבור את התהליך הזה לפני כן, ייתכן שלא היו בי מספיק כוחות ותעצומות נפש וחוסן נפשי עד לרגע הזה. אבל אני זוכרת רגע מפתח אחד, שבו הפור נפל. היה במשפחתי משבר שכאמור, ערער מאוד את שלוותי והעלה מאוד את רמות החרדה שלי. הייתי באמבטיה של הבית שלי באמצע ריטואל של שטיפת ידיים, והחרדה שלי הייתה כל-כך גבוהה, שלא הייתי מסוגלת להתרכז בטקס על כל דקדוקיו, לכן נאלצתי לבצע את הספירה שוב ושוב ושוב. בשלב כלשהו, לאחר אינסוף שטיפות ידיים, הגעתי לקצה גבול יכולתי. באותו רגע הייתי כל-כך מרוקנת ומותשת רגשית, שלא יכולתי עוד להמשיך.
הייתי על סף ייאוש. לא ידעתי מה לעשות. ראיתי את עצמי מהצד: לא יכולה לצאת מהאמבטיה, ולא יכולה להמשיך לשטוף ידיים. משותקת לחלוטין. ראיתי בעיני רוחי את שרשרת הריטואלים הבלתי נגמרת שצפויה להיות מנת חלקי בעתיד. אבל באותו הרגע, פעפע בתוכי רגש חדש של תקווה שעלה בי בפעם הראשונה בחיי, והרגש הזה נתן לי את הכוח להמשיך. פתאום, out of nowhere, בקע בתוכי קול קטן שאמר לי: "אל תתפרקי, תחזיקי מעמד רק עוד קצת. את תסיימי את הריטואל הזה, תצאי מהאמבטיה, ותתחילי טיפול! וביום מן הימים, לא משנה מתי, עוד חודש, חודשיים, שנה, זה ממש לא חשוב, לא תצטרכי לבצע יותר את הריטואל (קומפולסיה) הזה!
אני הייתי בבור כל כך עמוק, וזה היה הדבר היחיד שנתן לי את התקווה והכוח להתרומם. הידיעה שאני הולכת לעשות שינוי ושאכן הבשלתי לכך.
כעבור פחות משבוע התיישבתי שוב בכיסא אצל המטפל שלי בקופת חולים. "כן בבקשה", אמר בעודו מעביר את כרטיס קופת החולים שלי, מבלי לדעת מה אני מתכננת לאמר, "איך אני יכול לעזור לך?"
"אני רוצה להתחיל CBT".
הוא הרים את הראש ואת הידיים כאות תודה לאל באומרו "הללויה".
וכך החל תהליך ארוך וקשה (זאת לא אכחיש) של ה-cbt. זה התחיל בהבנה שההפרעה איננה מזוהה עם מי שאני, כי המחשבות האובססיביות והקומפולסיות הן אגודיסטוניות (כלומר, שמי שסובל מההפרעה מבין ומודע לכך שהחרדה שלו היא מוגזמת ולא מציאותית והוא סובל מעצם ביצוע הקומפולסיות, אבל הוא לא יכול שלא לבצע אותם), וגם בעובדה שה-ocd אינו גזירה אלא בחירה. ההחלטה אם לבצע קומפולסיה או לא היא בחירה שלי ולא הכרח שמוכתב לי.
שלב חשוב מאוד היה לערער את הנחות היסוד המופרכות שהזינו את החרדה שלי ולאתגר את הנכונות שלהם במציאות. בצורה כזו אנחנו חפרנו לאט לאט והחלשנו את היסודות שבונים את הבניין של ה-ocd. למדתי שהטריגר לביצוע קומפולסיה הוא בכלל לא אירוע מסויים, אלא הפרשנות שלי לאירוע, ואלו שני דברים שונים בתכלית. וכל זה עוד הרבה לפני גולת הכותרת של תרגול חשיפה ומניעת תגובה: חשיפות ברמת חרדה הולכת וגדלה והמנעות מעשיית קומפולסיות. למדתי להכיל את החרדה ולדעת שהיא תרד, ושמה שיישאר זו תחושת הניצחון שלי והידיעה שהתגברתי על עוד מכשול בדרך לחיים ללא ocd. למדתי איך להשתמש ב-mindfullness (קשיבות). למדתי שתמיד, בכל דבר בחיינו, ישנו מרכיב של ספק וחוסר שליטה ושאנחנו לא יכולים לשלוט בכל, ולכן, במקום לנסות להילחם בזה ולשלוט בכוח, צריך לדעת להרפות. Relax, nothing is under control, כך אומר ביטוי בתורת החיים הבודהיסטית.
שתיתי בצמא את כל מה שהמטפל שלי היה מוכן ללמד אותי. בניתי לי את לוח המשימות באופן עצמאי, וכל שלב שעברתי נתן לי ביטחון וחוסן רגשי להמשיך לשלב גבוה יותר בהיררכית הטיפול בחשיפה ומניעת תגובה.
לסיכום, בעקבות הטיפול עברתי תהליך מאוד משמעותי של שינוי וכעת אני מגיעה למטרה שלמה פתחתי את הבלוג הזה.
יש הרבה מאוד סטיגמה בהפרעה וכולם יודעים את זה. בושה היא דבר חזק מאוד והיא גורמת למי שסובל מההפרעה לסבול ולשתוק, ובכך לצמצם את חייו עוד יותר. ודווקא בגלל שאני חייתי את ההיבט האוסידיסטי של חיי בבושה ובהסתר, אני חושבת שהענקת התמיכה והשיתוף במחשבות ובחוויות יכולים להיות כל-כך מעצימים לאנשים שסובלים. מי מבין טוב יותר את הסבל הזה, אם לא אנשים אחרים שעברו את הסבל של ה-ocd? אם השיתוף בתהליך שעברתי יוכל לסייע אפילו לאדם אחד, אז מבחינתי עשיתי מצווה ואני מאושרת בכך. אני חושבת שלו הייתה לי התמיכה והידע שיש לי היום לפני 20 שנה, זה יכול היה לסייע לי מאוד לא לסבול מהייסורים שהיו מנת חלקי עד לפני כשמונה חודשים.
הכתיבה עבורי היא קטרזיס. אני מלאה בחוויות ובתובנות ששינו את חיי מן הקצה אל הקצה. אני מקווה שהבלוג הזה יסייע לי לעכל ולהפנים את התהליך המעצים שעברתי, ושאני מודה עליו לאלוהים בכל יום. עובדה, שעכשיו השעה 2 לפנות בבוקר ואני עדיין כותבת...
שלכם
ocd status post