"אני רוצה להתחיל cbt".
אם ישנו משפט הראוי להתחיל את הבלוג הזה, אז זהו המשפט.
זה המשפט שהחל את תהליך הריפוי שעברתי, אולי השינוי הנפשי והרגשי העמוק והמשמעותי ביותר בחיי. כל חוויות השינוי והשחרור שחוויתי, כל נהרות האש שחציתי, הכל החל בהחלטה אמיצה אחת המגולמת במשפט אחד קצר. זה היה האות שסימל את החלטתי לעשות כל שביכולתי כדי להתגבר על ה-ocd, לעבור שבעת מדורי גיהנום, כדי להחזיר לעצמי את השליטה על חיי.
לקח לי כמעט 20 שנה לאמר אותו, אבל ברגע שביטאתי את המילים האלו, מחויבותי לתהליך הייתה מוחלטת.
הייתי אז בת 34. נשאתי את ה-ocd על גבי כמו אטלס הנושא את הגלובוס על כתפיו. כאילו היה מדובר בסבל הכרחי שהוא גזירת הגורל. חשבתי שזה פשוט מי שאני, שזה חלק מהותי באישיות שלי כאדם, חלק מההגדרה העצמית שלי. לא יכולתי לתאר לעצמי שאוכל להשתנות. יותר מזה, בדמיונותיי המטורפים ביותר לא יכולתי לדמיין את חיי ללא ocd. העברתי את כל חיי הבוגרים מתוך הפריזמה של ה-ocd ששלט בהתנהגות, במעשים, במחשבות ואפילו בחלומות שלי, כשהרצונות שלי היו תמיד בסדר עדיפות נמוך יותר; לא הכרתי בכלל אפשרות לעולם אחר. "אנשים לא משתנים לעולם", אמרתי, במפגש הראשון שלי עם המטפל שלי.
אבל הפרעה טורדנית כפייתית איננה גזירה שיש להשלים ולחיות איתה כאילו הייתה דבר חקוק בסלע, ואיננה חלק ממי שאני; הפרעה טורדנית כפייתית היא עניין של בחירה, וזה השיעור הראשון שלמדתי בטיפול.
בכל מקרה, ביום בהיר אחד בהיותי בת 33, ובמקריות מוחלטת (האומנם הייתה זו מקריות? לדעתי לא, אבל זה כבר נושא לדיון אחר...), מישהו שם לי מראה מול הפנים ונחרדתי לגלות את האמת: אני חיה בהכחשה מוחלטת.
עד לאותו רגע התנהלתי מתוך מחשבה שאננה שאף אחד לא יודע כלום. אבל ביום זה, שהוא בדיעבד אחד הקריטיים בחיי, פגשתי מכר מהעבודה באירוע והתחלנו לפטפט על הא ודא. ואז, בפתאומיות מוחלטת, אותו אדם מוטט בהינף יד את מגדל הקלפים הקרוי הכחשה שבניתי לעצמי כל השנים. "תשתדלי לא לדבר חזק כשאת בשירותים", הוא אמר לי כבדרך אגב, כאילו דיברנו על תחזית מזג האוויר בשבוע הבא; " מי שיושב בחוץ שומע ואנשים מתלחשים ביניהם שכנראה יש לך בעיות".
זה היה חתיכת טיפול בהלם!!!
אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר את גלי האימה והבושה שהציפו אותי באותו רגע. חייכתי את חיוך העמדת הפנים הטוב ביותר שיכולתי, והמצאתי תירוץ שקשור בתרגילי קול שנתנה לי קלינאית תקשורת.
אבל הלב שלי נפל.
זה היה היום בו הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ולחיות את חיי במתכונת הנוכחית: שומרת על האו סי די "על אש נמוכה" וממשיכה לבצע ריטואלים מחד ומסתירה מכל העולם מאידך. זה פשוט לא עובד. אין דבר כזה לשמור על ocd "על אש נמוכה", כי טבעה של ההפרעה הוא שהיא דורשת ממך להקריב עוד ועוד, לעשות עוד טקס ועוד טקס, לסבול עוד קצת, עד שאתה חוצה את הגבול שהצבת לעצמך, ובלבד שהחרדה תרד.
הניסיון לחיות חיים כפולים, מצד אחד להתנהג כאילו הכל בסדר ולהסתיר את הטקסים ושטיפות הידיים מכל העולם, ומצד שני, הצורך להתמודד עם החרדה בבדידות נוראית, הוא קשה מנשוא. במשך שנים רבות הסתרתי את ההפרעה בעבודה, בקרב משפחתי, והכי חשוב, מהאדם הקרוב ביותר אליי- מבעלי. ושילמתי על כך מחיר כבד מאוד. ולמה זה כל-כך קשה? אני אסכם את זה במשפט אחד: האם יש דבר יותר נורא מלחיות עם החרדה והקומפולסיות שמאפיינות את ה-ocd, את הסבל שמרגישים כשפתאום יש טריגר לחרדה ולהרגיש איך המוח שלך צורח כתוצאה? אכן יש דבר אחד יותר נורא- הצורך לחוות את כל הסבל הזה לבד, ולהסתיר את זה מכל העולם. זוהי בדידות שאין כדוגמתה.
למרות שלקח לי כשמונה חודשים להגיע מרגע זה להתחלת הטיפול ב-cbt שישנה את חיי, הרגע שבו שמו לי מראה מול הפנים היה מנוע השינוי המשמעותי הראשון. לפי ניסיונו של המטפל שלי, רוב האנשים המגיעים לטיפול ב-ocd עושים זאת או בעקבות אולטימטום מצד בן הזוג, או, כמו במקרה שלי, כאשר מול אותו מטופל מוצבת מראה שגורמת לו/ה להבין עד כמה הוא אומלל וסובל. זה מה שהתניע את התהליך שלי.
בהתחלה, החלטתי לחזור לייעוץ אצל פסיכיאטר על מנת לקבל טיפול תרופתי שיעזור לי להוריד את רמת החרדה הבסיסית וייתן לי מיסוך רגשי. הכרתי היטב מניסיון העבר את עולם הטיפול התרופתי, וידעתי איך ה-SSRIs למיניהם עובדים. ידעתי שעם התרופה, אני אומנם אמשיך להרגיש את החרדה, אבל אני לא ארגיש את גלי החרדה מכים בי באותה עוצמה.
שלא יהיה לכם ספק אפילו לרגע: לא חשבתי שזה יעזור לי להתגבר על ההפרעה ולהפסיק לבצע ריטואלים, לא ציפיתי לזה בכלל, זאת בכלל לא הייתה אופציה! הייתי בעולמו של סיזיפוס, נדונה לסבל שהוא מנת חלקי וחלק ממי שאני. מה שכן חשבתי הוא שזה יעזור לי למתן את הקומפולסיות שלי כדי שאוכל לשלוט בהם ומקרים כמו המראה שהושמה מול פניי לא יחזרו על עצמם: להמשיך לבצע אותן, אבל ברמת חרדה נמוכה יותר, כדי שלא אאבד שליטה ולא אגלוש למצבים שבהם אני אחשף בעבודה או בחברה.
זה לא היה טיפול אמיתי בחרדה שלי, זה היה הסדר נוח כדי שאוכל להמשיך לתפקד ולהחליש מעט את עוצמת הלהבות. בדיעבד גיליתי, שאם לא מתייצבים ישירות מול הפחד ומתעמתים איתו, כל תהליך המיסוך הרגשי שמספקת התרופה לא עובד. אחד המרכיבים החשובים ביותר שעוזרים ל-ocd להמשיך ולשגשג הוא ההימנעות מהתמודדות עם מקור החרדה, ואם לא מתמודדים עם מקור החרדה, שום טיפול תרופתי, SSRI, SNRI, אנטיפסיכוטיים אטיפיים או נוגדי דיכאון טריציקליים, או כל תרופה אחרת, לא יעזור.
הלהבות לא שככו. הן הוחלשו לזמן מה. חשבתי שאני שולטת בעניינים, אבל זו הייתה אשליה שהתנפצה לי בפרצוף כעבור מספר חודשים.
רעידת אמות הסיפים בעקבות אותו מפגש מקרי עם המכר בעבודה עשתה את שלה. קבעתי תור לרופא בקופת חולים ופגשתי פסיכיאטר שבמקרה (ושוב, האומנם מדובר פה במקרה?), כך גיליתי, תחום המומחיות שלו הוא פסיכותרפיה בגישה קוגניטיבית-התנהגותית לפוביות, חרדה חברתית, וכן, גם ocd.
הוא הקשיב בזמן שסיפרתי לו את סיפור חיי, פרקתי את נשמתי מולו ובכיתי כמו מישהו שנושאת עמה עול כבד בסתר ליבה כבר שנים, ואמר לי שוב ושוב בתגובה: " את נמצאת בבית סוהר שגזרת על עצמך ואת סובלת. ה-ocd לקח לך כל כך הרבה דברים טובים בחיים. את יכולה להפסיק לסבול. תשקלי את נושא הטיפול ב-cbt". על cbt לא ידעתי כמעט בכלל בשלב זה, היות שהטיפול הקודם (והארוך, ארוך מאוד) שעשיתי בגיל ההתבגרות היה פסיכו-דינמי. זה גם לא היה משנה אם הייתי יודעת, מכיוון שעצם הרעיון של חשיפה ומניעת תגובה שעומד בבסיס הטיפול גרם לי להיות מבועתת ונראה בעיניי כפסגת האימה הנוראית ביותר שאוכל אי פעם לדמיין.
וכך, סירבתי בנימוס להצעותיו. הקשתי לו קשב רב עם אימה בעיניים ועניתי שאני עוד לא בשלה וכשאהיה מוכנה אני יודעת לאן לחזור, אבל אני לא מרגישה שיש בי את הכוח לעשות את זה כרגע.
העדפתי להמשיך לסבול בכלא שגזרתי על עצמי מאשר להתמודד עם החרדה שלי. לשטוף ידיים. לאמר מנטרות שהרגיעו אותי. לספור. לבדוק. לבצע טקסים מדוקדקים, קפדניים ומייסרים שגרמו לי לסבל שלא יתואר. המשכתי להקריב את עצמי. ייתכן שעוצמת הטקסים פחתה מעט תחת הטיפול התרופתי , אבל כעבור כחצי שנה היה במשפחתי משבר שהעלה מאוד את רמות הסטרס והחרדה שלי, והריטואלים שוב נסקו. כל-כך נסקו, שכבר לא יכולתי להסתיר את זה מבעלי ומילדיי. השאלות התחילו לצוץ. ההתעלמות מהקולות שבקעו מהאמבטיה בזמן שהייתי שם לא הייתה אפשרית יותר. והכי חשוב- סבלתי. כל-כך סבלתי.
ובאחד מהימים האלה, סוף-סוף, מיתר בתוכי פקע. לא יכולתי יותר.
כל כך הרבה כוחות בתוכי הצטברו לכדי ההחלטה הזאת- ההסתרה מכל העולם ובמיוחד מבעלי וילדיי, שהפכה יותר ויותר בלתי אפשרית; הקול של המטפל שהדהד לי בראש במשך חודשים (הוא אמר לי: "יש לי רק דבר אחד להגיד לך.cbt"), ואולי זה בכלל הבשלות שהגעתי אליה כאשה בשנות השלושים לחייה, כשראיתי את חיי מפרספקטיבה של השנים שאבדו והבנתי שאם לא אעשה שום דבר בנידון, אלו יהיו כל החיים שלי גם בעתיד.
הבשלתי. כל דבר בחיים קורה בזמן המתאים. ייתכן שבאמת לא הייתי מוכנה לעבור את התהליך הזה לפני כן, ייתכן שלא היו בי מספיק כוחות ותעצומות נפש וחוסן נפשי עד לרגע הזה. אבל אני זוכרת רגע מפתח אחד, שבו הפור נפל. היה במשפחתי משבר שכאמור, ערער מאוד את שלוותי והעלה מאוד את רמות החרדה שלי. הייתי באמבטיה של הבית שלי באמצע ריטואל של שטיפת ידיים, והחרדה שלי הייתה כל-כך גבוהה, שלא הייתי מסוגלת להתרכז בטקס על כל דקדוקיו, לכן נאלצתי לבצע את הספירה שוב ושוב ושוב. בשלב כלשהו, לאחר אינסוף שטיפות ידיים, הגעתי לקצה גבול יכולתי. באותו רגע הייתי כל-כך מרוקנת ומותשת רגשית, שלא יכולתי עוד להמשיך.
הייתי על סף ייאוש. לא ידעתי מה לעשות. ראיתי את עצמי מהצד: לא יכולה לצאת מהאמבטיה, ולא יכולה להמשיך לשטוף ידיים. משותקת לחלוטין. ראיתי בעיני רוחי את שרשרת הריטואלים הבלתי נגמרת שצפויה להיות מנת חלקי בעתיד. אבל באותו הרגע, פעפע בתוכי רגש חדש של תקווה שעלה בי בפעם הראשונה בחיי, והרגש הזה נתן לי את הכוח להמשיך. פתאום, out of nowhere, בקע בתוכי קול קטן שאמר לי: "אל תתפרקי, תחזיקי מעמד רק עוד קצת. את תסיימי את הריטואל הזה, תצאי מהאמבטיה, ותתחילי טיפול! וביום מן הימים, לא משנה מתי, עוד חודש, חודשיים, שנה, זה ממש לא חשוב, לא תצטרכי לבצע יותר את הריטואל (קומפולסיה) הזה!
אני הייתי בבור כל כך עמוק, וזה היה הדבר היחיד שנתן לי את התקווה והכוח להתרומם. הידיעה שאני הולכת לעשות שינוי ושאכן הבשלתי לכך.
כעבור פחות משבוע התיישבתי שוב בכיסא אצל המטפל שלי בקופת חולים. "כן בבקשה", אמר בעודו מעביר את כרטיס קופת החולים שלי, מבלי לדעת מה אני מתכננת לאמר, "איך אני יכול לעזור לך?"
"אני רוצה להתחיל CBT".
הוא הרים את הראש ואת הידיים כאות תודה לאל באומרו "הללויה".
וכך החל תהליך ארוך וקשה (זאת לא אכחיש) של ה-cbt. זה התחיל בהבנה שההפרעה איננה מזוהה עם מי שאני, כי המחשבות האובססיביות והקומפולסיות הן אגודיסטוניות (כלומר, שמי שסובל מההפרעה מבין ומודע לכך שהחרדה שלו היא מוגזמת ולא מציאותית והוא סובל מעצם ביצוע הקומפולסיות, אבל הוא לא יכול שלא לבצע אותם), וגם בעובדה שה-ocd אינו גזירה אלא בחירה. ההחלטה אם לבצע קומפולסיה או לא היא בחירה שלי ולא הכרח שמוכתב לי.
שלב חשוב מאוד היה לערער את הנחות היסוד המופרכות שהזינו את החרדה שלי ולאתגר את הנכונות שלהם במציאות. בצורה כזו אנחנו חפרנו לאט לאט והחלשנו את היסודות שבונים את הבניין של ה-ocd. למדתי שהטריגר לביצוע קומפולסיה הוא בכלל לא אירוע מסויים, אלא הפרשנות שלי לאירוע, ואלו שני דברים שונים בתכלית. וכל זה עוד הרבה לפני גולת הכותרת של תרגול חשיפה ומניעת תגובה: חשיפות ברמת חרדה הולכת וגדלה והמנעות מעשיית קומפולסיות. למדתי להכיל את החרדה ולדעת שהיא תרד, ושמה שיישאר זו תחושת הניצחון שלי והידיעה שהתגברתי על עוד מכשול בדרך לחיים ללא ocd. למדתי איך להשתמש ב-mindfullness (קשיבות). למדתי שתמיד, בכל דבר בחיינו, ישנו מרכיב של ספק וחוסר שליטה ושאנחנו לא יכולים לשלוט בכל, ולכן, במקום לנסות להילחם בזה ולשלוט בכוח, צריך לדעת להרפות. Relax, nothing is under control, כך אומר ביטוי בתורת החיים הבודהיסטית.
שתיתי בצמא את כל מה שהמטפל שלי היה מוכן ללמד אותי. בניתי לי את לוח המשימות באופן עצמאי, וכל שלב שעברתי נתן לי ביטחון וחוסן רגשי להמשיך לשלב גבוה יותר בהיררכית הטיפול בחשיפה ומניעת תגובה.
לסיכום, בעקבות הטיפול עברתי תהליך מאוד משמעותי של שינוי וכעת אני מגיעה למטרה שלמה פתחתי את הבלוג הזה.
יש הרבה מאוד סטיגמה בהפרעה וכולם יודעים את זה. בושה היא דבר חזק מאוד והיא גורמת למי שסובל מההפרעה לסבול ולשתוק, ובכך לצמצם את חייו עוד יותר. ודווקא בגלל שאני חייתי את ההיבט האוסידיסטי של חיי בבושה ובהסתר, אני חושבת שהענקת התמיכה והשיתוף במחשבות ובחוויות יכולים להיות כל-כך מעצימים לאנשים שסובלים. מי מבין טוב יותר את הסבל הזה, אם לא אנשים אחרים שעברו את הסבל של ה-ocd? אם השיתוף בתהליך שעברתי יוכל לסייע אפילו לאדם אחד, אז מבחינתי עשיתי מצווה ואני מאושרת בכך. אני חושבת שלו הייתה לי התמיכה והידע שיש לי היום לפני 20 שנה, זה יכול היה לסייע לי מאוד לא לסבול מהייסורים שהיו מנת חלקי עד לפני כשמונה חודשים.
הכתיבה עבורי היא קטרזיס. אני מלאה בחוויות ובתובנות ששינו את חיי מן הקצה אל הקצה. אני מקווה שהבלוג הזה יסייע לי לעכל ולהפנים את התהליך המעצים שעברתי, ושאני מודה עליו לאלוהים בכל יום. עובדה, שעכשיו השעה 2 לפנות בבוקר ואני עדיין כותבת...
שלכם
ocd status post
אם ישנו משפט הראוי להתחיל את הבלוג הזה, אז זהו המשפט.
זה המשפט שהחל את תהליך הריפוי שעברתי, אולי השינוי הנפשי והרגשי העמוק והמשמעותי ביותר בחיי. כל חוויות השינוי והשחרור שחוויתי, כל נהרות האש שחציתי, הכל החל בהחלטה אמיצה אחת המגולמת במשפט אחד קצר. זה היה האות שסימל את החלטתי לעשות כל שביכולתי כדי להתגבר על ה-ocd, לעבור שבעת מדורי גיהנום, כדי להחזיר לעצמי את השליטה על חיי.
לקח לי כמעט 20 שנה לאמר אותו, אבל ברגע שביטאתי את המילים האלו, מחויבותי לתהליך הייתה מוחלטת.
הייתי אז בת 34. נשאתי את ה-ocd על גבי כמו אטלס הנושא את הגלובוס על כתפיו. כאילו היה מדובר בסבל הכרחי שהוא גזירת הגורל. חשבתי שזה פשוט מי שאני, שזה חלק מהותי באישיות שלי כאדם, חלק מההגדרה העצמית שלי. לא יכולתי לתאר לעצמי שאוכל להשתנות. יותר מזה, בדמיונותיי המטורפים ביותר לא יכולתי לדמיין את חיי ללא ocd. העברתי את כל חיי הבוגרים מתוך הפריזמה של ה-ocd ששלט בהתנהגות, במעשים, במחשבות ואפילו בחלומות שלי, כשהרצונות שלי היו תמיד בסדר עדיפות נמוך יותר; לא הכרתי בכלל אפשרות לעולם אחר. "אנשים לא משתנים לעולם", אמרתי, במפגש הראשון שלי עם המטפל שלי.
אבל הפרעה טורדנית כפייתית איננה גזירה שיש להשלים ולחיות איתה כאילו הייתה דבר חקוק בסלע, ואיננה חלק ממי שאני; הפרעה טורדנית כפייתית היא עניין של בחירה, וזה השיעור הראשון שלמדתי בטיפול.
בכל מקרה, ביום בהיר אחד בהיותי בת 33, ובמקריות מוחלטת (האומנם הייתה זו מקריות? לדעתי לא, אבל זה כבר נושא לדיון אחר...), מישהו שם לי מראה מול הפנים ונחרדתי לגלות את האמת: אני חיה בהכחשה מוחלטת.
עד לאותו רגע התנהלתי מתוך מחשבה שאננה שאף אחד לא יודע כלום. אבל ביום זה, שהוא בדיעבד אחד הקריטיים בחיי, פגשתי מכר מהעבודה באירוע והתחלנו לפטפט על הא ודא. ואז, בפתאומיות מוחלטת, אותו אדם מוטט בהינף יד את מגדל הקלפים הקרוי הכחשה שבניתי לעצמי כל השנים. "תשתדלי לא לדבר חזק כשאת בשירותים", הוא אמר לי כבדרך אגב, כאילו דיברנו על תחזית מזג האוויר בשבוע הבא; " מי שיושב בחוץ שומע ואנשים מתלחשים ביניהם שכנראה יש לך בעיות".
זה היה חתיכת טיפול בהלם!!!
אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר את גלי האימה והבושה שהציפו אותי באותו רגע. חייכתי את חיוך העמדת הפנים הטוב ביותר שיכולתי, והמצאתי תירוץ שקשור בתרגילי קול שנתנה לי קלינאית תקשורת.
אבל הלב שלי נפל.
זה היה היום בו הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ולחיות את חיי במתכונת הנוכחית: שומרת על האו סי די "על אש נמוכה" וממשיכה לבצע ריטואלים מחד ומסתירה מכל העולם מאידך. זה פשוט לא עובד. אין דבר כזה לשמור על ocd "על אש נמוכה", כי טבעה של ההפרעה הוא שהיא דורשת ממך להקריב עוד ועוד, לעשות עוד טקס ועוד טקס, לסבול עוד קצת, עד שאתה חוצה את הגבול שהצבת לעצמך, ובלבד שהחרדה תרד.
הניסיון לחיות חיים כפולים, מצד אחד להתנהג כאילו הכל בסדר ולהסתיר את הטקסים ושטיפות הידיים מכל העולם, ומצד שני, הצורך להתמודד עם החרדה בבדידות נוראית, הוא קשה מנשוא. במשך שנים רבות הסתרתי את ההפרעה בעבודה, בקרב משפחתי, והכי חשוב, מהאדם הקרוב ביותר אליי- מבעלי. ושילמתי על כך מחיר כבד מאוד. ולמה זה כל-כך קשה? אני אסכם את זה במשפט אחד: האם יש דבר יותר נורא מלחיות עם החרדה והקומפולסיות שמאפיינות את ה-ocd, את הסבל שמרגישים כשפתאום יש טריגר לחרדה ולהרגיש איך המוח שלך צורח כתוצאה? אכן יש דבר אחד יותר נורא- הצורך לחוות את כל הסבל הזה לבד, ולהסתיר את זה מכל העולם. זוהי בדידות שאין כדוגמתה.
למרות שלקח לי כשמונה חודשים להגיע מרגע זה להתחלת הטיפול ב-cbt שישנה את חיי, הרגע שבו שמו לי מראה מול הפנים היה מנוע השינוי המשמעותי הראשון. לפי ניסיונו של המטפל שלי, רוב האנשים המגיעים לטיפול ב-ocd עושים זאת או בעקבות אולטימטום מצד בן הזוג, או, כמו במקרה שלי, כאשר מול אותו מטופל מוצבת מראה שגורמת לו/ה להבין עד כמה הוא אומלל וסובל. זה מה שהתניע את התהליך שלי.
בהתחלה, החלטתי לחזור לייעוץ אצל פסיכיאטר על מנת לקבל טיפול תרופתי שיעזור לי להוריד את רמת החרדה הבסיסית וייתן לי מיסוך רגשי. הכרתי היטב מניסיון העבר את עולם הטיפול התרופתי, וידעתי איך ה-SSRIs למיניהם עובדים. ידעתי שעם התרופה, אני אומנם אמשיך להרגיש את החרדה, אבל אני לא ארגיש את גלי החרדה מכים בי באותה עוצמה.
שלא יהיה לכם ספק אפילו לרגע: לא חשבתי שזה יעזור לי להתגבר על ההפרעה ולהפסיק לבצע ריטואלים, לא ציפיתי לזה בכלל, זאת בכלל לא הייתה אופציה! הייתי בעולמו של סיזיפוס, נדונה לסבל שהוא מנת חלקי וחלק ממי שאני. מה שכן חשבתי הוא שזה יעזור לי למתן את הקומפולסיות שלי כדי שאוכל לשלוט בהם ומקרים כמו המראה שהושמה מול פניי לא יחזרו על עצמם: להמשיך לבצע אותן, אבל ברמת חרדה נמוכה יותר, כדי שלא אאבד שליטה ולא אגלוש למצבים שבהם אני אחשף בעבודה או בחברה.
זה לא היה טיפול אמיתי בחרדה שלי, זה היה הסדר נוח כדי שאוכל להמשיך לתפקד ולהחליש מעט את עוצמת הלהבות. בדיעבד גיליתי, שאם לא מתייצבים ישירות מול הפחד ומתעמתים איתו, כל תהליך המיסוך הרגשי שמספקת התרופה לא עובד. אחד המרכיבים החשובים ביותר שעוזרים ל-ocd להמשיך ולשגשג הוא ההימנעות מהתמודדות עם מקור החרדה, ואם לא מתמודדים עם מקור החרדה, שום טיפול תרופתי, SSRI, SNRI, אנטיפסיכוטיים אטיפיים או נוגדי דיכאון טריציקליים, או כל תרופה אחרת, לא יעזור.
הלהבות לא שככו. הן הוחלשו לזמן מה. חשבתי שאני שולטת בעניינים, אבל זו הייתה אשליה שהתנפצה לי בפרצוף כעבור מספר חודשים.
רעידת אמות הסיפים בעקבות אותו מפגש מקרי עם המכר בעבודה עשתה את שלה. קבעתי תור לרופא בקופת חולים ופגשתי פסיכיאטר שבמקרה (ושוב, האומנם מדובר פה במקרה?), כך גיליתי, תחום המומחיות שלו הוא פסיכותרפיה בגישה קוגניטיבית-התנהגותית לפוביות, חרדה חברתית, וכן, גם ocd.
הוא הקשיב בזמן שסיפרתי לו את סיפור חיי, פרקתי את נשמתי מולו ובכיתי כמו מישהו שנושאת עמה עול כבד בסתר ליבה כבר שנים, ואמר לי שוב ושוב בתגובה: " את נמצאת בבית סוהר שגזרת על עצמך ואת סובלת. ה-ocd לקח לך כל כך הרבה דברים טובים בחיים. את יכולה להפסיק לסבול. תשקלי את נושא הטיפול ב-cbt". על cbt לא ידעתי כמעט בכלל בשלב זה, היות שהטיפול הקודם (והארוך, ארוך מאוד) שעשיתי בגיל ההתבגרות היה פסיכו-דינמי. זה גם לא היה משנה אם הייתי יודעת, מכיוון שעצם הרעיון של חשיפה ומניעת תגובה שעומד בבסיס הטיפול גרם לי להיות מבועתת ונראה בעיניי כפסגת האימה הנוראית ביותר שאוכל אי פעם לדמיין.
וכך, סירבתי בנימוס להצעותיו. הקשתי לו קשב רב עם אימה בעיניים ועניתי שאני עוד לא בשלה וכשאהיה מוכנה אני יודעת לאן לחזור, אבל אני לא מרגישה שיש בי את הכוח לעשות את זה כרגע.
העדפתי להמשיך לסבול בכלא שגזרתי על עצמי מאשר להתמודד עם החרדה שלי. לשטוף ידיים. לאמר מנטרות שהרגיעו אותי. לספור. לבדוק. לבצע טקסים מדוקדקים, קפדניים ומייסרים שגרמו לי לסבל שלא יתואר. המשכתי להקריב את עצמי. ייתכן שעוצמת הטקסים פחתה מעט תחת הטיפול התרופתי , אבל כעבור כחצי שנה היה במשפחתי משבר שהעלה מאוד את רמות הסטרס והחרדה שלי, והריטואלים שוב נסקו. כל-כך נסקו, שכבר לא יכולתי להסתיר את זה מבעלי ומילדיי. השאלות התחילו לצוץ. ההתעלמות מהקולות שבקעו מהאמבטיה בזמן שהייתי שם לא הייתה אפשרית יותר. והכי חשוב- סבלתי. כל-כך סבלתי.
ובאחד מהימים האלה, סוף-סוף, מיתר בתוכי פקע. לא יכולתי יותר.
כל כך הרבה כוחות בתוכי הצטברו לכדי ההחלטה הזאת- ההסתרה מכל העולם ובמיוחד מבעלי וילדיי, שהפכה יותר ויותר בלתי אפשרית; הקול של המטפל שהדהד לי בראש במשך חודשים (הוא אמר לי: "יש לי רק דבר אחד להגיד לך.cbt"), ואולי זה בכלל הבשלות שהגעתי אליה כאשה בשנות השלושים לחייה, כשראיתי את חיי מפרספקטיבה של השנים שאבדו והבנתי שאם לא אעשה שום דבר בנידון, אלו יהיו כל החיים שלי גם בעתיד.
הבשלתי. כל דבר בחיים קורה בזמן המתאים. ייתכן שבאמת לא הייתי מוכנה לעבור את התהליך הזה לפני כן, ייתכן שלא היו בי מספיק כוחות ותעצומות נפש וחוסן נפשי עד לרגע הזה. אבל אני זוכרת רגע מפתח אחד, שבו הפור נפל. היה במשפחתי משבר שכאמור, ערער מאוד את שלוותי והעלה מאוד את רמות החרדה שלי. הייתי באמבטיה של הבית שלי באמצע ריטואל של שטיפת ידיים, והחרדה שלי הייתה כל-כך גבוהה, שלא הייתי מסוגלת להתרכז בטקס על כל דקדוקיו, לכן נאלצתי לבצע את הספירה שוב ושוב ושוב. בשלב כלשהו, לאחר אינסוף שטיפות ידיים, הגעתי לקצה גבול יכולתי. באותו רגע הייתי כל-כך מרוקנת ומותשת רגשית, שלא יכולתי עוד להמשיך.
הייתי על סף ייאוש. לא ידעתי מה לעשות. ראיתי את עצמי מהצד: לא יכולה לצאת מהאמבטיה, ולא יכולה להמשיך לשטוף ידיים. משותקת לחלוטין. ראיתי בעיני רוחי את שרשרת הריטואלים הבלתי נגמרת שצפויה להיות מנת חלקי בעתיד. אבל באותו הרגע, פעפע בתוכי רגש חדש של תקווה שעלה בי בפעם הראשונה בחיי, והרגש הזה נתן לי את הכוח להמשיך. פתאום, out of nowhere, בקע בתוכי קול קטן שאמר לי: "אל תתפרקי, תחזיקי מעמד רק עוד קצת. את תסיימי את הריטואל הזה, תצאי מהאמבטיה, ותתחילי טיפול! וביום מן הימים, לא משנה מתי, עוד חודש, חודשיים, שנה, זה ממש לא חשוב, לא תצטרכי לבצע יותר את הריטואל (קומפולסיה) הזה!
אני הייתי בבור כל כך עמוק, וזה היה הדבר היחיד שנתן לי את התקווה והכוח להתרומם. הידיעה שאני הולכת לעשות שינוי ושאכן הבשלתי לכך.
כעבור פחות משבוע התיישבתי שוב בכיסא אצל המטפל שלי בקופת חולים. "כן בבקשה", אמר בעודו מעביר את כרטיס קופת החולים שלי, מבלי לדעת מה אני מתכננת לאמר, "איך אני יכול לעזור לך?"
"אני רוצה להתחיל CBT".
הוא הרים את הראש ואת הידיים כאות תודה לאל באומרו "הללויה".
וכך החל תהליך ארוך וקשה (זאת לא אכחיש) של ה-cbt. זה התחיל בהבנה שההפרעה איננה מזוהה עם מי שאני, כי המחשבות האובססיביות והקומפולסיות הן אגודיסטוניות (כלומר, שמי שסובל מההפרעה מבין ומודע לכך שהחרדה שלו היא מוגזמת ולא מציאותית והוא סובל מעצם ביצוע הקומפולסיות, אבל הוא לא יכול שלא לבצע אותם), וגם בעובדה שה-ocd אינו גזירה אלא בחירה. ההחלטה אם לבצע קומפולסיה או לא היא בחירה שלי ולא הכרח שמוכתב לי.
שלב חשוב מאוד היה לערער את הנחות היסוד המופרכות שהזינו את החרדה שלי ולאתגר את הנכונות שלהם במציאות. בצורה כזו אנחנו חפרנו לאט לאט והחלשנו את היסודות שבונים את הבניין של ה-ocd. למדתי שהטריגר לביצוע קומפולסיה הוא בכלל לא אירוע מסויים, אלא הפרשנות שלי לאירוע, ואלו שני דברים שונים בתכלית. וכל זה עוד הרבה לפני גולת הכותרת של תרגול חשיפה ומניעת תגובה: חשיפות ברמת חרדה הולכת וגדלה והמנעות מעשיית קומפולסיות. למדתי להכיל את החרדה ולדעת שהיא תרד, ושמה שיישאר זו תחושת הניצחון שלי והידיעה שהתגברתי על עוד מכשול בדרך לחיים ללא ocd. למדתי איך להשתמש ב-mindfullness (קשיבות). למדתי שתמיד, בכל דבר בחיינו, ישנו מרכיב של ספק וחוסר שליטה ושאנחנו לא יכולים לשלוט בכל, ולכן, במקום לנסות להילחם בזה ולשלוט בכוח, צריך לדעת להרפות. Relax, nothing is under control, כך אומר ביטוי בתורת החיים הבודהיסטית.
שתיתי בצמא את כל מה שהמטפל שלי היה מוכן ללמד אותי. בניתי לי את לוח המשימות באופן עצמאי, וכל שלב שעברתי נתן לי ביטחון וחוסן רגשי להמשיך לשלב גבוה יותר בהיררכית הטיפול בחשיפה ומניעת תגובה.
לסיכום, בעקבות הטיפול עברתי תהליך מאוד משמעותי של שינוי וכעת אני מגיעה למטרה שלמה פתחתי את הבלוג הזה.
יש הרבה מאוד סטיגמה בהפרעה וכולם יודעים את זה. בושה היא דבר חזק מאוד והיא גורמת למי שסובל מההפרעה לסבול ולשתוק, ובכך לצמצם את חייו עוד יותר. ודווקא בגלל שאני חייתי את ההיבט האוסידיסטי של חיי בבושה ובהסתר, אני חושבת שהענקת התמיכה והשיתוף במחשבות ובחוויות יכולים להיות כל-כך מעצימים לאנשים שסובלים. מי מבין טוב יותר את הסבל הזה, אם לא אנשים אחרים שעברו את הסבל של ה-ocd? אם השיתוף בתהליך שעברתי יוכל לסייע אפילו לאדם אחד, אז מבחינתי עשיתי מצווה ואני מאושרת בכך. אני חושבת שלו הייתה לי התמיכה והידע שיש לי היום לפני 20 שנה, זה יכול היה לסייע לי מאוד לא לסבול מהייסורים שהיו מנת חלקי עד לפני כשמונה חודשים.
הכתיבה עבורי היא קטרזיס. אני מלאה בחוויות ובתובנות ששינו את חיי מן הקצה אל הקצה. אני מקווה שהבלוג הזה יסייע לי לעכל ולהפנים את התהליך המעצים שעברתי, ושאני מודה עליו לאלוהים בכל יום. עובדה, שעכשיו השעה 2 לפנות בבוקר ואני עדיין כותבת...
שלכם
ocd status post
תודה על השיתןף
השבמחק