שלום לכולם.
את הפוסט הנוכחי החלטתי להקדיש לקשר בין חרדה ובושה ולאופן שבו הם יוצרים מעגל רשע המזין את עצמו ומונע ממי שסובל לאזור אומץ ולעשות מעשה. במקרים רבים, הבושה (ולא רק החרדה) היא זו שגורמת למי שסובל מ-ocd להתכנס בתוך עצמו/ה ולצמצם את עולמו הקטן והמחניק ממילא עוד יותר.
במשך הרבה שנים סחבתי את חוויות ה-ocd האישיות שלי מתוך תחושת בושה אדירה. ה-"בעיה" שיש לי, שם קוד שבו הוריי התייחסו ל-ocd, הייתה עניין שיש להסתיר מכל העולם, כאילו היה משהו פגום אצלי ואסור שאף אחד יידע. עם השנים בניתי חומה של מסיכות, הסתרות ושקרים שבסופו של דבר רק פגעו בקשרים שיצרתי ומנעו ממני לחשוף את האני האמיתית שלי ולהיות באינטימיות אמיתית עם האנשים הקרובים לי.
אבל אני מקדימה את המאוחר.
נתחיל בהתחלה: כמו רוב האנשים שסובלים מ-ocd, אובחנתי בגיל ההתבגרות. בתור "הילדה המושלמת" של אמא ואבא, תלמידה מצטיינת ופרפקציוניסטית (שהרי ידוע שפרפקציוניזם ו-ocd הולכים ביחד יד ביד), התחלתי בגיל ההתבגרות להראות חרדה ואובססיביות לא פרופורציונלית סביב הצטיינות בלימודים. למדתי שעות ארוכות בהרבה מעבר לנדרש, לא היו לי חיים חברתיים בכלל, התחלתי לבצע פעולות שבדיעבד הבנתי שהיו למעשה טקסים (קומפולסיות) לכל דבר ועניין: פעולות פיזיות כגון שטיפות ידיים, שהרגיעו אותי והפחיתו את החרדה שלי מכשלון. ובשלב הזה הוריי החליטו להתייעץ עם פסיכולוג.
אל תשאלו אותי איך, אבל הפסיכולוג לא עלה על מה שהיה ברור לחלוטין! לקחו לו כמה חודשים טובים להודות שאין לו כלים לטפל בי ועליו להפנות את הוריי למישהו אחר.
וכאן אני מגיעה לחוויית הבושה הראשונה שאני זוכרת בהקשר של ההפרעה שהייתה לי. חוויה שסחבתי אותה איתי במשך שנים, עד שעשיתי עבורה תיקון והחלפתי את הבושה בגאווה.
הלכנו לפסיכיאטרית מנוסה, שבנוסף לכל הצרות, גם הייתה מכרה רחוקה של הוריי במשך עשרות שנים.
בתוך 45 דקות ניתן גזר הדין.
אבל בניגוד לסיפורים של אנשים אחרים, שלא ידעו מה יש להם במשך שנים, רצו בין רופאים, חיפשו שם למה שמענה אותם והאבחנה היוותה עבורם סוף-סוף הקלה, אצלי זו הייתה אחת החוויות הכי משפילות שעברתי אי פעם בחיי.
הייתי בכתה י"א. ישבתי על הכיסא יחד עם הוריי בחדר העבודה של הרופאה, אצלה בבית, והקשבתי לאבחנה שלה שהפכה את עולמי.
הייתי פגומה. כבר לא הייתי הילדה המושלמת של הוריי. הייתה לי "בעיה" שיש לטפל בה.
ומעבר לזה, אני הייתי הצד הפסיבי וחסר האונים בעניין. לא דיברו איתי. דיברו בנוכחותי, עליי. דיברו מעליי, כאילו אני בכלל לא נמצאת בחדר. ואף אחד בכלל לא שאל אותי מה אני רוצה, חושבת ומרגישה על כל מה שארע באותו היום.
ברור לי, שכולם רצו בטובתי, וייתכן מאוד שחלק מהפרטים שתיארתי אינם מדוייקים אובייקטיבית. אני לא שופטת אף אחד. אבל החוויה הסובייקטיבית שלי מהאירוע הייתה של בושה והשפלה. רציתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי.
איזו מוטיבציה בכלל אמורה להיות לי לעבור טיפול ולהשתנות אחרי החוויה הזאת? אפס.
התוצאה של האירוע הייתה מה שאני קוראת לו "אפקט הבושה": התכנסתי בתוך עצמי. הדחקתי עד כמה שיכולתי את האירוע ואת המשמעות שלו מבחינתי. לא שיתפתי פעולה בשיחות. לא שיתפתי את הוריי שהתחננו לשביב מידע ממני מה קורה בשיחות האלה. נאטמתי! סגרתי את עצמי בתוך הכלוב שלי וסירבתי בכל תוקף לשתף מישהו מבחוץ.
אולי עכשיו אני עושה את התיקון שלי בכך שאני משתפת את כל העולם...(:
לו הייתי צריכה להגדיר מהם הדברים החשובים ביותר להצלחת הטיפול, הייתי בוודאי מונה ביניהם קודם כל מוטיבציה ורצון להשתנות , וגם נכונות של המטופל להיפתח ולחשוף את הדברים הקשים ביותר, המחשבות הטורדניות שעוברות לו/ה בראש והחרדה עצמה, מתוך תחושת אמון מוחלטת במטפל/ת והידיעה שבמסגרת האינטימית של חדר הטיפולים אפשר לאמר הכל ללא שום שיפוטיות.
כל זה לא היה אצלי בכלל. התביישתי, סירבתי לתת אמון, סירבתי לחשוף. אם אפשר לסכם את כל מה שקרה שם במשפט אחד, אז אומר שאני לא הבאתי את עצמי לטיפול. אולי הייתה שם סביבה, setting של טיפול, אבל אני לא הייתי שם, לא באמת.
והשורה התחתונה היא, שזה קרה גם ובעיקר בגלל הבושה שאפפה אותי. לבושה ולסגירות שהיא מביאה יש חלק מאוד משמעותי בסיבה למה הטיפול הראשון נכשל, ולמה לקח לי כל כך הרבה שנים (מעל עשר שנים) להגיע לטיפול מחדש ולהתמסר לו לחלוטין.
מעבר לזה, הטיפול הראשון שעברתי היה טיפול פסיכודינמי, שידוע שיעילותו, יחסית לטיפולים אחרים ב-ocd, נמוכה יחסית. זה היה טיפול שנמשך שש שנים, בהפסקות, ולא הניב כלום! אני לא ידעתי שישנם טיפולים אחרים ושהטיפול שנחשב ליעיל ביותר הוא קוגניטיבי התנהגותי, והפסיכיאטרית שטיפלה בי לא טרחה לשתף אותי בזה. וכך, הלכתי לעוד מפגש ועוד מפגש, שבו דיברנו על כל דבר מלבד מה שחשוב באמת, ולא יצא מזה כלום. עם השנים "השלמתי" עם העובדה שההפרעה תשאר איתי לנצח, כי הרי, אם אחרי כל-כך הרבה שנות טיפול לא הצלחתי להפטר מההפרעה, אז כנראה שמשהו פגום אצלי.
את הפוסט הנוכחי החלטתי להקדיש לקשר בין חרדה ובושה ולאופן שבו הם יוצרים מעגל רשע המזין את עצמו ומונע ממי שסובל לאזור אומץ ולעשות מעשה. במקרים רבים, הבושה (ולא רק החרדה) היא זו שגורמת למי שסובל מ-ocd להתכנס בתוך עצמו/ה ולצמצם את עולמו הקטן והמחניק ממילא עוד יותר.
במשך הרבה שנים סחבתי את חוויות ה-ocd האישיות שלי מתוך תחושת בושה אדירה. ה-"בעיה" שיש לי, שם קוד שבו הוריי התייחסו ל-ocd, הייתה עניין שיש להסתיר מכל העולם, כאילו היה משהו פגום אצלי ואסור שאף אחד יידע. עם השנים בניתי חומה של מסיכות, הסתרות ושקרים שבסופו של דבר רק פגעו בקשרים שיצרתי ומנעו ממני לחשוף את האני האמיתית שלי ולהיות באינטימיות אמיתית עם האנשים הקרובים לי.
אבל אני מקדימה את המאוחר.
נתחיל בהתחלה: כמו רוב האנשים שסובלים מ-ocd, אובחנתי בגיל ההתבגרות. בתור "הילדה המושלמת" של אמא ואבא, תלמידה מצטיינת ופרפקציוניסטית (שהרי ידוע שפרפקציוניזם ו-ocd הולכים ביחד יד ביד), התחלתי בגיל ההתבגרות להראות חרדה ואובססיביות לא פרופורציונלית סביב הצטיינות בלימודים. למדתי שעות ארוכות בהרבה מעבר לנדרש, לא היו לי חיים חברתיים בכלל, התחלתי לבצע פעולות שבדיעבד הבנתי שהיו למעשה טקסים (קומפולסיות) לכל דבר ועניין: פעולות פיזיות כגון שטיפות ידיים, שהרגיעו אותי והפחיתו את החרדה שלי מכשלון. ובשלב הזה הוריי החליטו להתייעץ עם פסיכולוג.
אל תשאלו אותי איך, אבל הפסיכולוג לא עלה על מה שהיה ברור לחלוטין! לקחו לו כמה חודשים טובים להודות שאין לו כלים לטפל בי ועליו להפנות את הוריי למישהו אחר.
וכאן אני מגיעה לחוויית הבושה הראשונה שאני זוכרת בהקשר של ההפרעה שהייתה לי. חוויה שסחבתי אותה איתי במשך שנים, עד שעשיתי עבורה תיקון והחלפתי את הבושה בגאווה.
הלכנו לפסיכיאטרית מנוסה, שבנוסף לכל הצרות, גם הייתה מכרה רחוקה של הוריי במשך עשרות שנים.
בתוך 45 דקות ניתן גזר הדין.
אבל בניגוד לסיפורים של אנשים אחרים, שלא ידעו מה יש להם במשך שנים, רצו בין רופאים, חיפשו שם למה שמענה אותם והאבחנה היוותה עבורם סוף-סוף הקלה, אצלי זו הייתה אחת החוויות הכי משפילות שעברתי אי פעם בחיי.
הייתי בכתה י"א. ישבתי על הכיסא יחד עם הוריי בחדר העבודה של הרופאה, אצלה בבית, והקשבתי לאבחנה שלה שהפכה את עולמי.
הייתי פגומה. כבר לא הייתי הילדה המושלמת של הוריי. הייתה לי "בעיה" שיש לטפל בה.
ומעבר לזה, אני הייתי הצד הפסיבי וחסר האונים בעניין. לא דיברו איתי. דיברו בנוכחותי, עליי. דיברו מעליי, כאילו אני בכלל לא נמצאת בחדר. ואף אחד בכלל לא שאל אותי מה אני רוצה, חושבת ומרגישה על כל מה שארע באותו היום.
ברור לי, שכולם רצו בטובתי, וייתכן מאוד שחלק מהפרטים שתיארתי אינם מדוייקים אובייקטיבית. אני לא שופטת אף אחד. אבל החוויה הסובייקטיבית שלי מהאירוע הייתה של בושה והשפלה. רציתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי.
איזו מוטיבציה בכלל אמורה להיות לי לעבור טיפול ולהשתנות אחרי החוויה הזאת? אפס.
התוצאה של האירוע הייתה מה שאני קוראת לו "אפקט הבושה": התכנסתי בתוך עצמי. הדחקתי עד כמה שיכולתי את האירוע ואת המשמעות שלו מבחינתי. לא שיתפתי פעולה בשיחות. לא שיתפתי את הוריי שהתחננו לשביב מידע ממני מה קורה בשיחות האלה. נאטמתי! סגרתי את עצמי בתוך הכלוב שלי וסירבתי בכל תוקף לשתף מישהו מבחוץ.
אולי עכשיו אני עושה את התיקון שלי בכך שאני משתפת את כל העולם...(:
לו הייתי צריכה להגדיר מהם הדברים החשובים ביותר להצלחת הטיפול, הייתי בוודאי מונה ביניהם קודם כל מוטיבציה ורצון להשתנות , וגם נכונות של המטופל להיפתח ולחשוף את הדברים הקשים ביותר, המחשבות הטורדניות שעוברות לו/ה בראש והחרדה עצמה, מתוך תחושת אמון מוחלטת במטפל/ת והידיעה שבמסגרת האינטימית של חדר הטיפולים אפשר לאמר הכל ללא שום שיפוטיות.
כל זה לא היה אצלי בכלל. התביישתי, סירבתי לתת אמון, סירבתי לחשוף. אם אפשר לסכם את כל מה שקרה שם במשפט אחד, אז אומר שאני לא הבאתי את עצמי לטיפול. אולי הייתה שם סביבה, setting של טיפול, אבל אני לא הייתי שם, לא באמת.
והשורה התחתונה היא, שזה קרה גם ובעיקר בגלל הבושה שאפפה אותי. לבושה ולסגירות שהיא מביאה יש חלק מאוד משמעותי בסיבה למה הטיפול הראשון נכשל, ולמה לקח לי כל כך הרבה שנים (מעל עשר שנים) להגיע לטיפול מחדש ולהתמסר לו לחלוטין.
מעבר לזה, הטיפול הראשון שעברתי היה טיפול פסיכודינמי, שידוע שיעילותו, יחסית לטיפולים אחרים ב-ocd, נמוכה יחסית. זה היה טיפול שנמשך שש שנים, בהפסקות, ולא הניב כלום! אני לא ידעתי שישנם טיפולים אחרים ושהטיפול שנחשב ליעיל ביותר הוא קוגניטיבי התנהגותי, והפסיכיאטרית שטיפלה בי לא טרחה לשתף אותי בזה. וכך, הלכתי לעוד מפגש ועוד מפגש, שבו דיברנו על כל דבר מלבד מה שחשוב באמת, ולא יצא מזה כלום. עם השנים "השלמתי" עם העובדה שההפרעה תשאר איתי לנצח, כי הרי, אם אחרי כל-כך הרבה שנות טיפול לא הצלחתי להפטר מההפרעה, אז כנראה שמשהו פגום אצלי.
בשיחת משוב עם ההורים שלי לאחר תקופת טיפול ארוכה הגדירה הפסיכיאטרית את מצבי כ"יש לה ocd עקשן מאוד". אם היה איזשהוא סיכוי לקוות לחיים ללא קומפולסיות וחרדה, אז המשפט הזה דפק את המסמר האחרון בארון המתים של תקווה לחיים אחרים.
ושוב באה הבושה. שנים הרגשתי תחושת כשלון כל-כך קשה עקב העובדה שלא הצלחתי בטיפול, והייתי בטוחה שזאת אשמתי!
נכנעתי. קיבלתי את ה-ocd כעובדת חיים קבועה ובלתי ניתנת לערעור. כפי שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב, כך גם הייתה הבעיה שלי.
ולכן, הדבר הראשון שעשיתי בטיפול שנים אחר כך היה לקרוא תיגר על תפיסת העולם הזו. לזעזע את התפיסה שה-ocd הוא כח טבע יציב ובלתי משתנה, תפיסה שהייתה מושרשת בי אחרי כל אותם שנים.
כמובן שלא עשיתי זאת לבדי. אומנם הגעתי לטיפול נואשת ונכונה לעשות הכל כדי להפסיק לסבול, אבל, אחרי כל כך הרבה שנים של קבלת ההפרעה כגזירת גורל, הייתי מאוד סקפטית באשר לסיכויי הצלחתו. "אנשים לא משתנים", אמרתי באחד המפגשים המוקדמים בטיפול שלי. "וחוץ מזה, הפסיכיאטרית שלי בעבר אמרה לי שיש לי ocd מאוד עקשן. שנים שעשיתי טיפול לא עזרו ולכן קשה לי להאמין שזה יעבוד".
המטפל שלי התפלץ. "מה זה בכלל אומר ocd עקשן? אין דבר כזה. את פשוט היית כלואה בתוך דפוס של תפיסות וקומפולסיות כל כך הרבה שנים עד שזה הושרש עמוק והפך להרגל, כך שברור שזה קשה לך לדמיין עולם אחר. וחוץ מזה, אני לא מטפל ב-ocd, אני מטפל בך!"
כן. משהו נסדק בהשקפתי הישנה. לאט לאט ובהרבה עבודה קשה השתנה האופן שבו ראיתי את עצמי ואת ההפרעה ממנה סבלתי. הזעזוע הזה בתפיסה המוחלטת שהייתה לי היה צעד מהותי מאוד בהתגברות על הבושה ובהחלפתה בניצחון וגאווה ענקיים, ומה שממחיש זאת יותר מכל הוא האופן שבו
סיפרתי להוריי על הטיפול שאני עוברת, שמונה חודשים לאחר שהתחלתי בו.
זאת הייתה סגירת מעגל מדהימה. השלתי מעליי עשרים שנות בושה והסתרה והחלפתי אותן בניצחון וגאווה אדירים.
עד לאותה שיחה לא סיפרתי להורים שלי על הטיפול שאני עוברת. התלבטתי קשות והחלטתי שזה רק יכניס אותם למתח ולחץ מיותר, הם בתגובה יתחילו לדאוג ולשאול שאלות וזה בתורו ילחיץ אותי עוד יותר. הבנתי שלא יצא מזה שום דבר פרודוקטיבי כל עוד אני בתהליך של עבודה והחלטתי שאספר להם אחרי שארגיש שעברתי כברת דרך ואצבור ביטחון וחוסן רגשי. ידעתי שהרגע הנכון יגיע, וכשזה יקרה אני אדע.
ואחרי שבצעתי את החשיפה הגבוהה ביותר בהיררכית המשימות שלי, הרגשתי מוכנה. הרגשתי צורך נפשי ענק לשחרר את הסוד שנשאתי בתוכי כמו פצע שלא יכול להחלים עד שלא ייפתח.
בפעם הראשונה בחיי, אני העליתי את הנושא לדיון מיוזמתי. סיפרתי להם שכל השנים המשכתי לסבול מחרדה ולבצע טקסים, למרות שהסתרתי זאת מהם, ושבשנה האחרונה החלטתי לחזור לטיפול. ביקשתי מהם לא להיבהל ולדאוג, ובוודאי שלא לחזור לדפוס הישן של לשאול למצבי בדאגה ולייחס כל התנהגות שלי ל"בעיה". התנהלתי ברוגע ושליטה מופלאים, שמעולם לא היו לי בעבר בכל פעם שהנושא עלה, וסגרתי את הדיון במשפט: "אני לא רוצה שתדאגו לי ותחששו שה-ocd שלי חזר. אין לי ocd, היה לי ocd.
הללויה!
אכן, רגע מכונן של תיקון. כל כך הרבה שנים נשאתי את הסבל בהסתר, ואיזו תחושת שחרור נפלאה זו הייתה!
לסיום, אני מאמינה שכיום אני אדם שלם ושלו יותר בעקבות השיחה הזאת ושעבורי, ההתגברות על הבושה הייתה אלמנט מפתח בדרך לריפוי מה-ocd. זאת הייתה משימה קשה מאוד, אבל ביצועה נתן לי הרבה מאוד כח וביטחון בעצמי.
ובנושא אחר, אני רוצה להודות לכל מי שקרא את הבלוג ועל כל התגובות המעודדות שקיבלתי. מבטיחה להמשיך ולכתוב(:
שלכם
ocd status post
מה שכתבת הוא מעניין ומרגש.
השבמחקבמקום בושה את יכולה לחוש גאווה על כך שהחלטת להילחם באוסידי