לחבק את הספק

את הפרק הנוכחי בחרתי להקדיש לאחד הכלים המרכזיים מהם ניזון ה-ocd ומקבל את כוחו-הספק.

אם ניתן לקחת את כל הטיפול שעברתי (ואני עדיין עוברת) ולזקק אותו לתמצית המרוכזת ביותר שלו, אפשר יהיה לאמר ש"על שלושה דברים העולם עומד" (לפחות בכל הקשור לתהליך ההתגברות על ה-ocd): חוק האויב, חוק המרד וחוק הספק. הפעם אני אדון בחוק הספק, אולי המתעתע והקשה להבחנה מכולם.
אבל לפני-כן, אני רוצה לספר איך התוודעתי לשלושת חוקי החרדה. בפגישה הראשונה שלי בטיפול, המטפל שלי לקח חתיכת נייר קטנטנה וכתב עליה את שלושת החוקים. הוא הסביר לי שכשאוכל ליישם כל אחד ואחד מהם, אדע שהתגברתי על החרדה. בזמנו זה אומנם נראה לי כמו סינית, אבל אחרי כמה חודשים של טיפול בחשיפה הבנתי את משמעותם וחשיבותם, וחשוב מכך-למדתי ליישם אותם. לצד כל חוק בפיסת הנייר הקטנטנה הזאת הוספתי בכתב את משמעותו בעיניי. אני שומרת את דף הנייר הזה עד היום.

הספק הוא מאפיין נפוץ מאוד של ה-ocd. הוא צץ כתוצאה מהחרדה שאנחנו חשים, כל אחד מסיבותיו שלו (חרדה מזיהום, משריפה, מכישלון, מפגיעה באחרים וכו'), והאינסטינקט המוטעה שלנו לעשות כל מה שאפשר כדי שהאיום הלא ממשי שאנו חוששים מפניו לא יתממש. בעקבות החרדה שעולה מתחילות הבדיקות, שטיפות הידיים, הספירות, בדיקות הדלת, החזרה על המשפט המרגיע (כל אחד מוזמן להשלים פה את המשפט במשבצת ...), וכל זה צריך להתבצע בדיוק לפי התרשים. אבל אז, עולה החשש שוב: האם באמת ספרתי 33 ניגובי ידיים אחרי שטיפת הידיים? האם באמת וידאתי שהאור מכובה? האם בצעתי את הטקס בדיוק כמו שצריך?
כמה סבל הביא הספק לחיי! וככל שהטלתי יותר ויותר ספק בעצמי, כך גימדתי את עצמי יותר וכך ירד הביטחון והאמון שלי בעצמי. אני לא אגזים אם אומר: הספק הוא הכלי של השטן! הוא מערער אותנו וגורם לנו להרגיש כל-כך קטנים וחסרי כוחות כי שום דבר לא בשליטתנו.
ופה בדיוק העניין! חוסר השליטה! הספק מתייחס לאופן שבו אנחנו מקבלים את חוסר הוודאות ואת חוסר היכולת שלנו לשלוט בתוצאות. הוא ארב לי כשהייתי מרגישה חוסר ביטחון בעצמי או ניצבת מול החלטה או כשעלה טריגר שהעלה את רמת החרדה שלי מכישלון, ואז נאלצתי לענות את עצמי בטקסים מייסרים בכדי להרגיע את החרדה שלי.
עד הפעם הבאה כמובן...
הספק הוא זה שגרם לי לשטוף ידיים פעם אחר פעם אחר פעם, לספור שוב ושוב בכמה התזות סבון השתמשתי, לחזור על כל הריטואל מחדש, מההתחלה, רק כי אני לא בטוחה שאכן התזתי 5 התזות סבון, לעמוד ולבדוק עשרות פעמים שאכן יש לי סבון על הידיים, לוודא שניגבתי את הידיים במגבת 33 פעמים, לעמוד ולבדוק כמו מטומטמת שהאור באמבטיה מכובה, לגרום לעצמי דלקת ביד כשבדקתי בכוח שדלת האמבטיה סגורה, וזאת רק רשימה חלקית של סדר הקומפולסיה שבצעתי, וכל זאת על מנת להרגיע את החרדה שלי מכישלון.
ועכשיו אנחנו מגיעים לאבחנה הפרדוקסלית, שהדרך היחידה להתמודד עם הספק היא לא להילחם בו או לנסות לבטל אותו, אלא להיפך, לקבל אותו, להיכנע לו, לזרום אתו! להכיל את החרדה שנגרמת בגלל חוסר היכולת שלנו לשלוט במציאות ולקבל את העובדה שבכל דבר בחיים שלנו, הספק ילווה אותנו. זו הסיבה שקראתי לפרק הזה לחבק את הספק. כן, יכול להיות ששכחתי את הגז דולק, יכול להיות שהדלת נותרה פתוחה, יכול להיות הרבה מאוד דברים, אבל אם אני אבדוק שוב ושוב, זה לא יוריד את רמת החרדה שלי, וזה לא באמת יגרום לי להיות בטוחה שהכל באמת בסדר. להיפך.
לאחרונה גיליתי שההתמודדות עם חוק הספק אינה מוגבלת רק ל-ocd. קושי ההתמודדות עם הספק בא לידי ביטוי בתהליך קבלת ההחלטות בחיי, גם בעבר וגם היום. אופן המחשבה שלי כשהייתי צריכה להחליט מה ללמוד, איך לרצף את הבית, האם להישאר עם בן הזוג הקודם שלי ועוד הרבה מאוד החלטות אחרות שהייתי צריכה לקבל במהלך השנים והקושי הנורא שלי להחליט, כולם נבעו מהספק, מהפחד הנורא לעשות טעות וגרמו לי לבנות רשתות ביטחון שרק הפכו לקורי עכביש. כתוצאה מהפחד שלי לעשות טעות וחוסר היכולת שלי להחליט בגלל הספק, יצרתי תלות שרק התחזקה והגבילה את עצמאותי ואת הביטחון שלי בעצמי.
גילוי נאות: אני משפצת את הבית. בשבוע שעבר הייתי צריכה לסגור את נושא המרצפות והפרקטים. לא להאמין כמה חרדה זה גרם לי!
מצאתי הרבה קוים מקבילים בין הלך המחשבה שלי היום לבין זה של ה-ocd בעבר. הבנתי שאותו הספק שהניע את פעולותיי בעבר וגרם לי לעשות שטיפות ידיים, בדיקות ומנטרות כדי לוודא שאשאר "מוגנת" ולא אכשל, הוא זה שגרם לי להיות לא בטוחה בעצמי, לצבור אינסוף מייעצים (חברות, פורומים, מעצבת, אמא ואבא) ולרוץ בין עשרות חנויות פעם אחרי פעם בהווה. ובמקום שזה יעזור לי להחליט, זה רק גורם לי לפתח תלות ולחפש עוד רשתות ביטחון!
הצורך האדיר שלי בוודאות נותר למרות שאני כבר לא מבצעת טקסים. הלך המחשבה הזה של "הפחד שמא" הוא מדרון חלקלק מאוד שעלול להפיל בפח גם את המנוסים ביותר. לכן ציינתי שבעיניי הספק הוא האלמנט החמקני והמתעתע ביותר מכולם.
למה? למה כך-כך קשה לנו להתמודד עם חוסר הוודאות והספק? למה הפחד שמא משהו קטסטרופלי יקרה מכתיב את התנהגותינו?
לקבל את הספק זה כמו לעשות צניחה חופשית בלי מצנח! להיות תלוי בין שמיים וארץ. לקבל בהכנעה שהחששות הנוראיים ביותר שלנו עלולים להתגשם ואין שום דבר שאנו יכולים לעשות בכדי למנוע את זה. ולהזכיר לעצמנו שרק הספק מדבר פה ושלמעשה החששות שלנו הם מחשבות מופרכות ולא הגיוניות שאינן עומדות במבחן המציאות.
אז רגע, מה את אומרת, שאנחנו אמורים לקבל את זה ולהשלים עם זה שהקטסטרופה עלולה להתגשם? ולא לעשות עם זה כלום?
כן! ללכת נגד האינסטינקט!להיכנס לאש הגיהינום ביודעין. לפחד בטירוף! ולגלות שסוף העולם לא הגיע, ושבעצם הכל בסדר, וששום דבר מהדברים הנוראיים ביותר שתיארתם לעצמכם לא התגשם.
ועכשיו, פתחנו את המבוא לחשיפה ומניעת תגובה....
נתראה בפרק הבא(:
דרך אגב: החלטתי על הפרקט, ואני עדיין לא יודעת אם הוא מתאים לצבע של הארון ולצבע של המיטה. אבל החלטתי שאין לי ולא תהיה לי לעולם שום דרך לדעת בוודאות מוחלטת אם זה מתאים, לא משנה כמה מייעצים וכמה בדיקות אעשה. החלטתי לוותר ביודעין, לשחרר את השליטה, ולקבל את נוכחותו של הספק בחיי.
בהצלחה בכל החלטה שתקבלו, ובמיוחד אם זו החלטה ללכת לטיפול.
שלכם
ocd status post