הדרך היחידה לצאת לחופשי

I've decided to begin CBT

This sentence marks the beginning of one of the most profound and deep emotional transformations I have ever made in my life. A life-changing process, no less. It took me 20 years to pronounce these words. 20 years of suffering, doubting, compulsing, self-punishment and avoidance.
I knew very well what it would mean to start treatment: I will have to go through hell! All the alarms in my head were switched on, because I knew, that at some point, I would have to face my demons. AND I WAS SCARED TO DEATH!

 I was 34 years old then. for years, I have been carrying this burden on my shoulders as if it was a necessary punishment I must endure, like Sisyphus, carrying the globe on his shoulders, endlessly suffering. Living without OCD was something unthinkable, an unrealistic notion I could not even imagine un my wildest dreams.
But let me start 8 months earlier, when I was not ready for CBT yet. At the beginning, when coming to therapy, a few months before, my initial purpose was only to diminish my symptoms, in order for me to function better and hide my compulsions more effectively from the rest of the world. I thought medications might help diminish my stress levels and help me function better alongside the OCD. And this is precisely the point: at that stage in treatment, I tried to adjust myself to the demands of the OCD, not fight it!
Apparently, the nice psychiatrist at my clinic I had just met happened to specialize in cognitive behavioral psychotherapy (CBT). I was very straightforward and told him my story, the one I had been hiding from the rest of the world (my friends, my parents, and worst of all, my husband) for years. he listened very carefully as I let go of this secret that had been such a burden for me to carry, and then, suggested CBT. But then he made the fatal mistake of telling me what this treatment is all about: facing, really facing my fears. no safety nests, no compulsions, no avoidance.
 PURE ANXIETY, INTRAVENOUS!
WHAT? DOING EXPOSURES DELIBERATELY AND AVOIDING COMPULIONS? For me, it felt worse than dying! I was petrified from the very idea he was suggesting. No way, I thought to myself, this man has got to be kidding. I smiled politely and said "I would definitely consider it, but right now I do not feel emotionally ready for this". I closed the door on his office and shut the door to the idea of this treatment ever happening.
Or so I thought.
Without knowing, the seed to my recovery has been planted.
A few months had  past, and the medicine I was prescribed was giving me the emotional masking I wanted. My anxiety seemed a bit better. I was not feeling the world in all of its harshness. It was like living in a softer, milder version of the world, in which I did not feel as much as I did before.
Unfortunately, it did not stop the compulsions, nor solve their origin. I continued to perform rituals, but lived in the false illusion that it was under control. During all that time, my therapist's suggestion continued to resonate in my head.
And then came the turning point; a stressful event occurred within my broad family. My compulsions went high over the roof. So high, that I couldn't control or hide them any more. Every moment in my day was spent on avoidance from exposure and washing hands. My children noticed. My husband started asking questions.
I couldn't control it any more. I finally understood, that there is no such thing as controlling my compulsions, because, by its nature, the OCD is a demanding disorder that sucks all of your energy and willpower. So what if I set rules to myself not to overdo the compulsions? No, says the OCD, you will do it anyway, otherwise your anxiety level will not decrease. So I succumbed, washed my hands according to the exact orders I myself invented and hated myself for it.
I was the slave, and the OCD was my master.
And there was that one crucial compulsion. It was during the big family crisis and I was standing in the bathroom, washing my hands again, again, again and again, exhausted. Suddently, it was like I watched myself from the side, realizing that this pattern will forever be my life and never change, if I do not do something drastic and courageous enough.
How do I get out of the bathroom? The compulsion still wasn't just right, because, as much as I tried to concentrate and make it perfect, my anxiety levels were so high, that I couldn't concentrate hard enough. I couldn't persuade myself that the ritual was just right. Unable to decide whether to continue washing or stop, I felt so anxious, that I was paralyzed. And then, all those months of hearing my therapist's suggestion in my head made me come to the decision.
FINALLY, I MADE MY DECISION.
A little voice within me said: "I will not collapse. I will relax, concentrate, finish the compulsion, walk out of the bathroom, but after this, I WILL START TREATMENT! AND SOME DAY, PROBABLY NOT TOMMOROW OR NEXT MONTH, BUT MAYBE IN A YEAR, I WILL FIND THE COURAGE AND STRENGTH WITHIN MYSELF NOT TO DO THE COMPULSION! ONE DAY, I WILL NOT FEEL THE NEED TO COMPULSE.
And there it was, The moment I made a decision to change my life, despite all of the difficulties that I knew I would surely face: the horror I might feel, the faked screams of danger my brain would send me, the feeling that I was about to jump into a bubbling, burning hot, lava. But I did not care.
At the date of my scheduled appointment, I went inside my psychiatrist's room with my heart pounding like a drum orchestra, and began the conversation with this first sentence:
I want to begin CBT.
This was the beginning of a very long journey to find peace and strength within myself.
The best decision I have ever made.
 

 



מי מפחד משינוי?

מה האסוציאציה הרגשית המידית שמעורר בכם המושג שינוי?
בשבילי, עשיית שינוי הייתה מאז ומעולם מקושרת אוטומטית לאיום. בדיעבד, אני חושבת שזה חלק מראיית העולם האוסידיסטית: להסתכל על כל דבר שנקרה בפנינו, במיוחד משהו לא צפוי וחדש, כעל איום ולא הזדמנות, כי הרי המוח שלנו עסוק ללא הרף בחיפוש אחר סכנות שאינן קיימות. פעמים כל כך רבות בחיי הייתי בסיטואציות שבהן הייתי פשוט אומללה, אבל החשש שמא עשיית שינוי היא טעות, גרם לי להסס ולנתח מחדש שוב ושוב, מתוך ניסיון עקר ומטופש שאולי בכל זאת אוכל לגרום למצב הרע שבו הייתי להסתדר מעצמו מבלי לעשות את השינוי ההכרחי. יותר מדי פעמים בחיי שכנעתי את עצמי שעדיף להישאר באיזור המוכר והבטוח, גם אם אינני מאושרת.
בסופו של דבר, ולאחר שעיניתי את עצמי תקופה ארוכה (מדי), הגעתי סוף סוף להבנה שלפעמים צריך לקבל החלטה, לעשות את השינוי ולחתוך! ומה קרה, אתם שואלים? פתחתי את הדלת לכל כך הרבה אושר, שאני מברכת את ההחלטה הקשה הזאת עד היום....
הרפלקס המותנה שלי (וזה כך עד היום) הוא לתכנן כל דבר, להישאר באזור המוגן והבטוח ושהכל יילך בדיוק לפי התכנית המושלמת והאידילית (והלא מציאותית...) שאת פרטיה רקחתי במוחי, בלי לקחת בחשבון את האופי המשתנה של היקום.
אבל מה לעשות שאנחנו לא יכולים לכפות על היקום את התכנית שלנו?????
בואו נודה באמת: מי שמנסה לחיות את חייו בדיוק כפי שתכנן, מבלי להבין שאין לו שליטה על הכל, נידון לחיים של אומללות, כעס ותסכול. מהמקום שבו אני עומדת היום, אני לא מסכימה לחיות כך.
העולם שבו אנחנו חיים הוא כמו זרמי הים שכל הזמן משתנים.  השינוי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.
כמובן שישנם האנשים שרוצים הכל בדיוק כפי שתכננו, ומוכנים לשחות כל הזמן נגד הזרם ולהיאבק בשינוי המתמיד של העולם, ולו בלבד שישיגו את מטרתם ולא ייכנעו לשינוי. זה בסדר לשחות נגד הזרם באופן מתמיד אם אתה דג סלמון עקשן שהישרדות המין שלו תלויה בכך. אבל אני כבר מזמן הבנתי שאני לא במלחמת הישרדות, זו רק צורת ההסתכלות האוסידיסטית שגורמת לי לפרש כל דבר חדש כאיום. את צורת המחשבה אפשר לשנות. אני לא במאבק הישרדות קיומי, כך שלפסול באופן מוחלט כל שינוי ולחפש את הסכנה בכל דבר חדש שהחיים מביאים איתם, הוא מתכון מושלם לסבל ומאבק תמידי.
אני לא מוכנה לחיות כך.
אז איך זורמים עם השינוי? איך מאמצים את הגמישות המחשבתית כדי לשנות כיוון ולהסתגל לשינויים מבלי להיאבק בהם?
שאלה טובה....
קודם כל מכירים בכך שהחיים הם עכשיו. אם נחיה את חיינו מתוך הבנה, שאם לא נעשה עכשיו אנחנו נתחרט אחר כך, אולי זה ייתן לנו את האומץ והדחף להפסיק להסס ולעשות.
פתגם מלא חכמה שקראתי לאחרונה אומר:
Making a big life change is scary. Know what's even scarier? REGRET
איזה משפט חזק!
בכל פעם בחיי שבה החלטתי להיות אקטיבית ולעשות שינוי, קשה ככל שיהיה, לא התחרטתי על כך. להיפך, זה רק גרם לי להיות יותר גאה בעצמי על כך שעשיתי מעשה למרות החרדה שהייתה כרוכה בכך. במילים אחרות, לעשיית שינוי, ולו הקטן ביותר, יש כוח גדול יותר ממה שנדמה, בגלל שזה נותן לנו ביטחון ותחושת חוזק ומסוגלות. כשאני הייתי עוד בתחילת הטיפול ועשיתי שינוי קטן, החשיפה הקטנה ביותר בטיפול, וראיתי ששום אסון לא קרה ושאני בעצם מסוגלת, זה נתן לי כל כך הרבה כוחות! לו היו אומרים לי בתחילת הטיפול לעשות חשיפות בדרגה הגבוהה ביותר הייתי לוקחת את הרגליים שלי ובורחת כיוון שלא האמנתי שאני מסוגלת לעמוד ברמת החרדה. אבל התרגול של שינוי קטן, חשיפה קטנה אחת בכל פעם נתן לי עוד ועוד כח, פתאום הרגשתי שאני יכולה להאמין בעצמי ולהתקדם הלאה לשלב הבא, וכך, בניתי את הטיפול נדבך על נדבך, עד שהגעתי לחשיפות הגבוהות ביותר.
זה יישמע לכם אולי מוזר, אבל כל השינויים הקטנים האלו שנבנים כנדבך אחד על השני  בטיפול של חשיפה ומניעת תגובה היו בשבילי לא פחות מחוויה מעצימה! אני יודעת מה אתם תשאלו עכשיו, ובצדק: איך זה אפשרי שעשיית חשיפות שגורמות לי חרדה כל כך גבוהה היא חוויה מעצימה? כן, גם אני לא הייתי מאמינה לזה בעבר, אבל ככל שעשיתי יותר ויותר חשיפות וראיתי שהקטסטרופה לא מגיעה ושהשמש ממשיכה לזרוח והאדמה לא רועדת, כך קיבלתי יותר ויותר ביטחון להמשיך הלאה את התהליך. הרגשתי שאני סוף סוף מחזירה לעצמי את השליטה ומתקנת עוול של שנים. עוול שעשיתי לעצמי. ולהזכירכם, הכל התחיל בשינוי אחד קטן.....
לסיכום, האם שינוי הוא איום או הזדמנות? הכל תלוי בפרשנות שלנו ובדרך שבה אנחנו רואים את העולם. לפעמים ההתמסרות לשינוי היא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לנו.

שלכם
Ocd status post

השקט שאחרי הסערה: רשמים מתהליך סיום הטיפול

שלום לכולם
אתחיל בציון תאריך:15.7.14. תאריך תחילת הטיפול. זה איננו סתם תאריך אלא ציון דרך מאוד משמעותי בחיי. הוא מסמל את הרגע שבו החלטתי (בניגוד מוחלט לאזהרות שהמוח שלי צרח לי) ללכת דרך הפחד ולהילחם בכל הכוחות כדי להפסיק לסבול. התחלת המסע שלי לעבר החופש.
במילים אחרות, בעוד כשבועיים אציין שנה לתחילת הטיפול שעברתי, ואיזו שנה משמעותית זו הייתה בשבילי!אם אפשר לתאר את החוויה שעברתי בשנה האחרונה במשפט אחד, אומר שעבורי זאת הייתה חוויה משנת חיים!
חוויתי כל כך הרבה רגשות רבי עוצמה, מהאימה הקטסטרופלית של תחילת הטיפול, דרך החרדה של שלבי החשיפה השונים, ולבסוף, האושר והכרת התודה שחשתי כשגיליתי שאני לא "צריכה" לסבול, ושאכן יש דבר כזה, חיים ללא אוסידי.
זאת הייתה רכבת הרים רגשית, אבל אני לא מתחרטת אף לא לרגע שעשיתי את זה. זה היה שווה את זה ובגדול.
אבל, משמעותי ומרגש ככל שיהיה, כעת הטיפול מתקרב לסופו ועיניי נשואות קדימה. וכמו תמיד, גם בשלב הזה עולות שאלות וחששות שמובילות אותי לנושא הפוסט הנוכחי:
איך מסיימים טיפול?
איך אורזים את כל התובנות שלמדנו וממשיכים בחיים? ומה עושים עם הספקות?
ואיך מנתקים את חבל הטבור שנקרא יחסי מטפל-מטופל?
הרבה שאלות מצוינות שעליהן אין לי תשובות.
כנראה שגם זה תהליך איטי וסמוי מן העין.
לאחרונה התחלתי לחפש בתוך עצמי סימנים של בשלות שיעידו שאני מרגישה  מוכנה לדלל עוד יותר את תדירות המפגשים, עדות לכך שאני מרגישה שאני לא באמת זקוקה למטפל שלי יותר. פתאום הבנתי, שלמרות שבהתמודדות היומיומית שלי אני לא מרגישה שום צורך וזה כך כבר זמן רב, משהו בתוכי מחפש ליצור את הסיום המושלם לטיפול. זו תקופה של הכרעות וחששות רבים מבחינת חיי המקצועיים ואני מרגישה שאולי בעצם אני נאחזת בטיפול מתוך רצון שיעזור לי לפתור את כל הספקות שיש לי ואי הוודאות שעומדת בפניי לקראת הליכה למסלול חדש ולא בטוח כלכלית. הבנתי דבר נוסף: כנראה שאני עדיין רואה את העולם מתוך משקפיים של אשליה רומנטית ובלתי מציאותית בכך שאני מרגישה שאהיה בשלה לסיים את הטיפול רק אחרי שהכל ינוח על מקומו בשלום ואחרי שאעבור בשלום את כל חבלי הלידה ואפליג בבטחה לעבר האוקיינוס.
מה????
הלו! אין דבר כזה לפתור את כל הספקות ולמצוא פתרון לכל הקשיים שמלווים אותנו! הטיפול לא נועד להעניק תשובה מושלמת שתפתור את כל החרדות שלנו אלא לתת לנו כלים להתמודד עם הספקות והקשיים בעצמנו.
כן, הספקות ימשיכו. כן, תמיד יהיו אתגרים שיש לפתור. מצב האידיליה הנכסף לא יגיע אף פעם, ובכל מקרה אנחנו לא יכולים לחפש אותו בנסיבות חיצוניות אלא רק מבפנים. החוכמה היא (וזה כנראה ידרוש עוד אימון מבחינתי), למצוא בתוך עצמנו את אי (island) השלווה בתוך הים של חוסר הוודאות והספקות שבתוכו אנחנו חיים.
משפט חשוב ומלא חוכמה שקראתי לאחרונה אומר, למרות שהספק תמיד יהיה שם (ובזה אפשר להיות בטוח😊 ), חיפוש אחר מורה/מייעץ אינו יכול לפתור את הספקות שלנו עצמנו.
יותר מזה. יודעים מה עוד אומר המשפט הזה?
אנחנו המורים של עצמנו.
וזה, בקיצור נמרץ, מסכם את מהות הטיפול: להפסיק לחפש כלים/עזרים חיצוניים להרגיע את החרדה הנובעת מהספק (שטיפת ידיים, בדיקה, וידוא בעזרת אנשים אחרים, תלות במייעצים חיצוניים כתוצאה מחוסר יכולת לקבל החלטה עצמאית) ולמצוא את הכלים הפנימיים הבריאים לצלוח את הקשיים ולהישאר שלווים לנוכח הספקות שיש ובוודאי יהיו. זה לא קל, ואני אולי עדיין לא שם, אבל ההבנה, שחיפוש מקורות חיצוניים כדי לפתור מצוקה פנימית שלנו מובילה לתלות, גורמת לי להרגיש שבכל זאת אולי אני בדרך הנכונה להמשיך הלאה ולשחרר.
הבחירה ללכת לטיפול הייתה בתחילתה לצורך מטרה מאוד מוגדרת: להתגבר על ה-ocd. אבל, מבלי שציפיתי לכך, הטיפול עשה הרבה יותר: הוא גרם לי לגלות דברים חדשים על עצמי. ולהשתנות.
שלכם
Ocd status post

ועכשיו-לחיות!

זהו פוסט סיכום.

אל דאגה. אין לי כוונות לסגור את הבלוג ולהפסיק לכתוב. פשוט, אני כותבת בעיקר מתוך צורך וכחלק מתהליך ההתמודדות האישי שלי בטיפול, וכרגע, הצורך שלי כבר איננו לנבור בעבר אלא לסכם את התהליך שעברתי ולהסתכל קדימה.
ישנן הרבה סיבות לכך: ראשית, בעוד חודש אני סוגרת שנה בטיפול, וזה סוג של ציון  דרך שגורם לי להסתכל לרגע מהצד ולראות את עצמי ואת התהליך שעברתי.
שנית, אני מורידה מינון בטיפול.
הגיע הזמן!
זה קשה, כי אני מרגישה שהקשר הטיפולי הוא מאוד חזק ונותן לי כוחות וקשה לי לנתק את אחיזתי. זה ממש קשה לי. אבל, אחרי כל השנים שבהם הייתה לי תלות מוחלטת בקומפולסיות על מנת להפחית את החרדה שלי, אני לא מוכנה להחליף תלות אחת באחרת! לא עשיתי את המסע המפרך הזה כדי ליצור עוד קשר של תלות. לאוסידיסטים יש נטייה לבנות רשתות ביטחון שיעזרו להם לא להיות חרדים לנוכח חוסר הוודאות בחיים. אני בניתי הרבה מאוד רשתות ביטחון כאלה שהפכו לקורי עכביש, וחלק מהתהליך הוא באמת לשחרר, לא לנסות להסתמך על משהו או מישהו שיעמעם את תחושת חוסר הנוחות, אלא להרגיש אותה במלוא עוזה, ולהתמודד. בכל מקרה, מכיוון שאני יודעת שאני הולכת לקראת סיום הטיפול, אני מתחילה לראות את עצמי בעיני רוחי ביום שאחרי ולחשוב איך אני רוצה לחיות את חיי בעולם שאחרי ה-ocd.
שלישית, כל כך הרבה דברים קרו, בנוסף לטיפול, שגרמו לי להבין עד כמה החיים כאן ועכשיו הם הדבר החשוב: לפני שבוע חברה שלי אובחנה בסרטן שד. היא קצת יותר צעירה ממני, בת 34. היא בדיוק הייתה על המזוודות בדרך לחיים בארה"ב, אחרי שמכרה את הדירה עם כל התכולה בבית והיא ובעלה התפטרו ועוד חודש עוזבים לתמיד, ופתאום כל החיים שלה התהפכו. וזה גרם לי לחשוב: כמה כבר אפשר להתעסק בהחמצות העבר או בחרדות לגבי העתיד? כמה אפשר לדאוג כשדברים לא מסתדרים בצורה מושלמת ולהיאבק שהכל יהיה בדיוק לפי התכנון? והאם יש בכלל דבר כזה?????
ואם כן, זה ממש עזר לחברה שלי, שלפי התכנון הייתה צריכה להיות עוד חודש על המטוס ועכשיו אין לה שום וודאות מה יקרה....
כל ההתרחשויות האלו גרמו לי לחשוב איך אני רוצה לחיות את חיי מהיום והלאה, להיות מאושרת ממה שיש לי, ולהפסיק להתמקד בדאגות ומחשבות שליליות. לא עשיתי את כל המסע הזה כדי להמשיך ולהסתכל על העולם דרך פסימיות תמידית.
אז עכשיו אני מתחילה להסתכל על הטיפול בכללותו ולסכם את התהליך שעברתי ולאן אני הולכת מכאן.

אין לי ספק: השתניתי. אני כבר לא אותו אדם שהייתי כשהתחלתי בטיפול. ההסתכלות שלי על העולם היא אחרת והתגובה שלי לאירועים שמזמן לי העולם השתנתה. הגעתי לתובנות שימשיכו איתי כל חיי. אני יודעת כמובן שתמיד יש על מה לעבוד, אבל אני לא יכולה שלא להרגיש שהשנה האחרונה היא בעלת השפעה ממש היסטורית על חיי ועל מי שאני. אני חיה בזמנים היסטוריים(:
ומה עכשיו? לאן הולכים מכאן?
התשובה מפתיעה בפשטותה: יש רק דבר אחד חשוב לעשות עכשיו-פשוט לחיות! כל כך הרבה שנים התנהלתי מתוך הלך רוח שמשהו לא בסדר, החמצתי פנים וראיתי שחורות. לא משנה מה ארע בחיי, חייתי באווירה של חוסר מרוצות כללי ושידרתי את זה לעולם. עכשיו, כששואלים אותי מה נשמע, אני עונה: "הכל בסדר גמור". אני מחייכת יותר. אני מנסה לא לתת לדברים הקטנים והמעצבנים של היום יום (וכאלה לא חסר...) להוציא אותי מהמסלול האוטומטי החדש שאליו אני רוצה להיכנס.
יש ביטוי נפלא שמתאר בצורה מדוייקת למה זה כל כך חשוב לחיות את החיים עכשיו:

"בני האדם מחכים
כל השבוע לשבת
כל השנה לקיץ
וכל חייהם לאושר"

זה משפט כל כך נכון בהרבה מאוד מובנים. קודם כל, אם לא נשים לב, אנו עלולים למצוא את עצמנו מבזבזים את כל חיינו בהמתנה לאותו הישג אחרון שרצינו, שכביכול יהפוך אותנו סוף סוף למאושרים.
אבל האושר הוא עכשיו, ברגעים הקטנים של החיים: עם הילדים בפארק בשבת, כשהולכים ברגל ביום יפה ונושמים את האוויר הצח, כשאני עוברת ליד המסדרון בעבודה ורואה שלט שפעם סימל בשבילי חשיפה נוראית ומחייכת לעצמי חיוך מלא סוד של ניצחון. אנשים טועים לחשוב שיהיה להם טוב רק אחרי שישיגו את המטרה הנוכחית שלהם, אבל אחריה נוצר צורך חדש ומטרה חדשה, שכמובן שרק אחריה הכל יהיה טוב ואז הם יהיו מרוצים וכן הלאה. וכך, האושר לעולם אינו מושג.
שנית, למה לדחות את האושר? זה פחות חשוב מדברים אחרים? כשאני הייתי בתוך ה-ocd, הדבר החשוב ביותר בסדר העדיפויות היה לבטל את האיום (הדמיוני), ולצורך כך הייתי מוכנה לשלם מחיר של סבל שלא יתואר. איפה אני הייתי בתוך סדר העדיפויות דאז? בתחתית הרשימה. הרגשות והסבל שלי בכלל לא היו חשובים. על אושר בכלל לא היה מקום לדבר. הלך הרוח שלי היה שאהיה מאושרת רק אחרי שאסיים את הקומפולסיה ואהיה שוב מוגנת. וכך, חיכיתי למשהו שמעולם לא הגיע, כי איך אפשר להיות מאושרת כשאת נמצאת במרדף בלתי פוסק נגד המחשבות שלך עצמך?
השאיפה אינה אמורה להיות אך ורק שהחיים שלנו יהיו טובים יותר מחר, השאיפה היא לראות איך החיים שלנו נפלאים ויקרים מפז עכשיו. וזאת הסיבה הכי טובה למה כדאי ללכת לטיפול ולעבור את כל מה שעברתי, כי זה נובע מההבנה שאותן עשרים שנה בהן שמתי את עצמי בעדיפות שניה והעדפתי לסבול הן די והותר, ועכשיו- אני לא רוצה לסבול יותר. אני לא רוצה לדחות את האושר שלי לעתיד. עכשיו הזמן לחיות ולא לסבול.

אז זה עוד לקח שלמדתי מהטיפול. עכשיו הזמן לחיות!
אני הרי טיפסתי מבירא עמיקתא וסוף סוף אני רואה את האור, ואת זה צריך לחגוג. אחרי שהייתי כלואה בכלא של עצמי כל כך הרבה שנים, אני נושמת במלוא הגרון את האוויר הצח של החופש, ואני נהנית מכל רגע בכך. בשביל מה עברתי את כל המסע הקשה הזה? כדי שאוכל לחיות ולנצור כל רגע ורגע ולהעריך את החיים. להגיד לעצמי: אני סוף סוף סטטוס פוסט אוסידי, הגעתי להשלמה ולמקום שבו רציתי להיות, ועכשיו הגיע הזמן ליהנות מחיי, לשמוח במה שהשגתי בטיפול ולהעריך כל מה שיש לי.
אם יש רק מסר אחד בלבד שתקחו איתכם מהבלוג הזה, זה המסר הבא: החיים שלנו עוברים אם נרצה ואם לא נרצה, וכל רגע שאנחנו ממשיכים לאבד לאוסידי הוא רגע מבוזבז שלא ישוב! אל תאבדו את חייכם בציפייה שמתי שהוא בעתיד יהיה לכם הכוח להילחם. תתחילו עכשיו! אל תחכו כל חייכם לאושר. הוא לא יבוא מעצמו, זאת הבחירה שלכם והעבודה שלכם. זאת קריעת תחת (pardon my french) קשה בטירוף שדרשה ממני המון כוחות, אבל זה שווה את זה בענק! לעולם לא הייתי מסכימה לחזור למצב שבו הייתי לפני תחילת הטיפול, בעד שום הון שבעולם. וזה אכן אפשרי לחיות בלי ההפרעה, אם מחליטים שהבחירה היא בידינו.
ואני אסיים בעוד משפט נפלא (של נג'יב מחפוז), שמתאר באופן מדויק להפליא כיצד החרדה מתעתעת בנו ומונעת מאתנו לחיות:

Fear does not prevent death

It prevents life

 

 

שלכם







ocd status post

תמצית מזוקקת של מהו cbt: לצאת מאיזור הנוחות ולזכות מחדש בחיים. וזה בהחלט שווה את המאמץ!

על אמהות, ocd, אהבה ואשמה-האירוניה של החיים

שלום לכולם
כשהקמתי את הבלוג הזה, עשיתי זאת על מנת לדבר על ה-ocd ועל האופן בו השפיע עליי ועל מערכות היחסים המשמעותיות בחיי. הקדשתי פרקים שלמים לתאר את הסבל שגרם לי ואת השפעתו על מערכות היחסים עם בן זוגי בעבר ובהווה. הפעם אקדיש את הפרק הנוכחי לצלע השלישית והכל-כך חשובה: הילדים שלי ואיך זה לגדל ילדים בצל ה-ocd.
אחת הסיבות המרכזיות לכך שהגעתי להחלטה להתחיל טיפול הייתה הילדים שלי. ליתר דיוק, רצוני שהם לעולם לא ייחשפו ולא יושפעו לרעה מהקומפולסיות שבצעתי. כשכבר לא יכולתי לשלוט בשטיפות הידיים שלי ולהחביא את הטקסים מפני העולם, וכשהילדים שלי שמעו והחלו לשאול שאלות באשר לקולות הבוקעים מהאמבטיה בזמן שאני שוטפת ידיים, הבנתי שאני עומדת בפני החלטה. פחדתי פחד מוות שאני עלולה לספק להם דוגמא והשפעה רעה. התביישתי מאוד מהרגע הגורלי שבו אצטרך להתחיל לספק להם תשובות לשאלותיהם, וידעתי שהרגע הזה עומד להגיע.
ואכן החלטתי. החלטתי לצלול לתוך הפחד ולהילחם, כדי שהילדים שלי לא יצטרכו לגדול לצד אמא בעלת נכות.
גילוי נאות: יש עוד סיבה למה החלטתי לכתוב את הפרק הזה על אמהות ו-ocd.

השבוע חלה רעידת אדמה בעולמי האישי: בני הבכור אובחן ב-ocd.

זה לא שזה נפל עליי בהפתעה, ממש לא. חשדתי בזה כבר מזמן, ולצערי, צדקתי.
זיהיתי את הדפוסים האובססיבים, דאגנות היתר והפרפקציוניזם, טענתי שצריך לבדוק את זה, דחפתי את כל התהליך כולל הליכה לפסיכיאטר, ולא הנחתי לזה. עצם המחשבה על כך שאולי אנחנו מפספסים את הסימנים שלמשהו שיתפרץ במלוא עוזו בעתיד דרבן אותי לא להרפות ולחזור לפסיכיאטר גם בפעם השניה. הכל נעשה בשבילי נורא ברור אחרי שהבן שלי סיפר לי בסוד על הרגלים של צורך בסימטריה וסדר שממש מפריעים לו. האסימון שלי נפל כבר אז, עוד לפני האבחנה של הפסיכיאטר.
אבל המעבר מסתם חשד ותחושת בטן חזקה לאבחנה וודאית הפך את הכל למוחשי ואמיתי, ואני מודה שאני מתקשה להתמודד עם זה.
הדבר שהכי חששתי ממנו ופיללתי שלא יקרה ארע, וזה פגע אצלי בעצב הכי רגיש והכי מודלק. עקב אכילס, מישהו אמר? לגמרי. נכון, זה בהחלט לא גזירת גורל ולא סוף העולם (זו בסך הכל רק תפיסה קוגניטיבית מוטעית של אובדן פרופורציות וראיית עולם דטרמיניסטית בשחור ולבן. טעות חשיבה קוגניטיבית), כי אפשר וניתן להתגבר על ה-ocd, במיוחד כשתופסים את זה בגיל צעיר. אך יחד עם זאת, זה לא הפריע למאגר רגשות האשמה שלי לעלות על גדותיו.
אז בואו ונפתח את זה ונסתכל לאויב בעיניים. זה כמו הפיל הלבן בחדר שכל האימהות (ועמכם הסליחה, האבות) יודעות שהוא שם אבל לא מודות בזה, וקל וחומר אמהות עם ocd: האשמה.
זה רגש נורא! האשמה רק מקטינה אותנו, מכניסה אותנו לפינה (פולנים, לא?(:) ואין בה שום דבר מועיל להתמודדות עם הסיטואציה, היא רק מכלה אותנו ולא בונה כלום. אשמה גורמת לנו להרגיש קטנים יותר. יש בה את הכוח למנוע מאיתנו להאמין בעצמנו ולהתחבר ליכולות ולחוזקות הנפלאים שקיימים בתוכנו אך ההתרכזות באשמה מונעת מאיתנו להכיר בהם. האשמה תגרום לנו תמיד לראות את חצי הכוס הריקה ולהתעלם מזו המלאה.
דרך המשקפיים של האשמה, העולם תמיד נראה שחור.
לא אפור.
שחור.
האשמה גורמת לכל אימא להרגיש כמו אמא מחורבנת, שלא לדבר על אמא שעברה את ה-ocd בעצמה.
אבל אני אשמה, לא? החל בגנים שלי שתרמו את תרומתם, דרך הסטרס שהייתי בו בהריון כששטפתי ידיים וסבלתי ולא טיפלתי בעצמי מרוב בושה (עוד רגש מקטין ולא פרודוקטיבי....) וכלה בזה שהתעקשתי איתו על שמירת היגיינה כי זה חשוב לשטוף ידיים לפני ארוחה (דרישה הגיונית, לא? מישהו פה בכלל חושב שזה גורם להתפתחות ocd?).
כל ההריון הרגשתי אשמה וחרדה: חרדה שההורמונים של הסטרס בגלל ה-ocd שמסתובבים בזרם הדם שלי יפגעו בילד, יגרמו לו להיות גם הוא בסטרס, להיות ילד דאגן, לפתח ocd בעצמו.
ובסוף זה מתגשם ומתפוצץ לי ישר בפרצוף.
אז בטוח זו אשמתי, לא? ברור-אמא תמיד אשמה. זה כלל טבע, לא?
זהו, שלא!
יש לי שלוש השגות על התפיסה המוטעית הזאת: ראשית, לכל ילד יש את האופי שלו, ההרגלים שלו ונטיתו הטבעית. הייתי בהריון עם ילדי השני עם אותו סטרס, אותם הריטואלים ואותו ה-ocd, וילדי השני בכלל לא מגלה נטייה ל-ocd. אז איפה נכנס פה כלל ה-"אמא תמיד אשמה"?
שנית, צריך לעקור את תפיסת ה-"מי אשם" הזו מהשורש. זו תפיסה שאוכלת אותנו מבפנים והיום גם גיליתי שהיא עושה את לאורך דורות שלמים: דיברתי רבות על הוריי שעודדו אותי להצטיין ותלו בי ציפיות, על הבושה שהייתה לי כשאובחנתי, ועל כך שהסתרתי את ההפרעה מהם ומכל העולם במשך שנים עד שיום אחד לאחר כברת דרך בטיפול סיפרתי להם והפכתי את הבושה לגאווה. היום, כשסיפרתי לאמי על האבחנה של בני, היא לא התאפקה וחשפה את האשמה שאיתה היא מתמודדת לאורך כל השנים בשאלה מלאת רגש: "האם אני אשמה במשהו בכך שאצלך התפתח ocd?"
אתם יודעים מה עניתי לה?
 "את לא אשמה, אף אחד לא אשם! זה פשוט קרה, ואין טעם להתעסק במי אשם ומי אחראי! זה גם לא משנה כי בסופו של דבר אנחנו מחליטים איך החיים שלנו ייראו ואני בחרתי לטפל ב-ocd והשורה התחתונה היא מבחן התוצאה ולכן העיסוק במי אשם הוא חסר תועלת".
וכאן אנחנו מגיעים לנקודה השלישית. חוק האויב. אני לא הבנתי את זה עד שהמטפל שלי העלה את זה בטיפול אבל הוא צדק: כל המחשבות החוזרות האלה על אשמה, הם בעצם האויב בתחפושת! מה המטרה שלהם? להחליש אותנו, להוריד לנו את הביטחון, לגרום לנו להרגיש קטנים! ההתעסקות הזאת באשמה היא האויב כי היא מגמדת אותנו, שולטת בנו ומכתיבה את התנהגותנו. האשמה היא עוד אחד מהכלים המניעים את ה-ocd, ואת האויב צריך לזהות! מטרתה לגרום לנו לרוץ כמו עכברים במבוך ולחפש את מה שיחזיר לנו את השלווה ויבטל את חוסר הנוחות המשוועת שאנחנו מרגישים (ומכאן הדרך לקומפולסיה היא מאוד קצרה). אבל בעצם, הדבר הנכון הוא כן לחוות את חוסר הנוחות הזו ולומר לעצמי: כן, נכון, אני מרגישה קשה מאוד עם הסיטואציה, זה הדבר האחרון שרציתי, אבל אני אכיל את חוסר הנוחות ואת החרדה שבאה בעקבותיה ואני אתמודד איתה.
יותר מזה: אני אשתדל למצוא את הדברים החיוביים בסיטואציה ולהפיק ממנה את המיטב. על מה לעזאזל היא מדברת, אתם שואלים? איך אפשר למצוא בסיטואציה כזאת משהו חיובי? גם אני חשבתי כך, ואז המטפל שלי הציע זווית הסתכלות אחרת, כמעט פיוטית: אולי עצם העובדה שאני עברתי את הטיפול הזה, מקנה לי את היכולות לעזור לו לעבור את התהליך הזה בעצמו? האם אין פה סמליות מסוימת, שאני כאמא שלו יכולה לעזור לו בטיפול שלו דווקא מתוך המקום של מי שהייתה שם ועברה את זה בעצמה?
כן. זה קשה. אבל אנחנו בוחרים איך להסתכל ולפרש את האירועים בחיינו. אנחנו בוחרים את הפריזמה שדרכה אנחנו רואים את העולם.
וכך, העובדה שלי היה ocd מקבל תפנית במשמעות: זה כבר לא דבר שלילי ומעורר אשמה כי אני הורשתי לו את הגנים שלי, אלא חיובי. יש אפילו כאלו שיגידו, שזה לא מקרי, ושהשנה האחרונה שבה אני עברתי טיפול נתנה לי את ההכנה הטובה ביותר לעזור לו.
אולי זאת תהיה הגזמה פראית לומר זאת, אבל, אם אני אצליח לעזור לו לטפל בזה בשלב מוקדם כך שזה לא יתפתח ל-ocd בבגרותו אלא יישאר כפאזה חולפת בילדותו, זה יהיה תיקון מדהים בשבילי, כי אני סבלתי מההפרעה כמעט עשרים שנה. יש גם הבדל באופן ובמצב שבו ה-ocd אובחן בשנינו, וגם זה סוג של תיקון בשבילי: אצלו זה מאובחן כשהוא בן שבע, ילד חיוני ומתפקד לחלוטין מבחינה חברתית ולימודית, ללא ריטואלים אלא בעיקר עם קוים מסוימים של מחשבות טורדניות ומעוררות חרדה שמציקות לו, והוא לא מתבייש לחשוף אותן מול המטפל אלא דווקא מעונין לשתף פעולה ולהפטר מהן. אצלי ההפרעה אובחנה כשכבר הייתי לכודה עמוק בתוך קורי העכביש שלה, עם טקסים מפותחים ומחשבות מעוותות, סגירות נוראית וחוסר יכולת לשתף פעולה מרוב בושה. וכמעט לא יכולתי לתפקד.
תודה לאל על ההבדל הזה! זה נותן לי תקווה, כי אם אני יצאתי מזה, מתוך הבור העמוק שבו שכבתי, אז בוודאי שגם הוא יוכל. ואני אעשה כל שביכולתי לעזור לו.
ועכשיו-לעבודה! תאחלו לנו בהצלחה(:
ocd status post