שלום לכולם
אתחיל בציון תאריך:15.7.14. תאריך תחילת הטיפול. זה איננו סתם תאריך אלא ציון דרך מאוד משמעותי בחיי. הוא מסמל את הרגע שבו החלטתי (בניגוד מוחלט לאזהרות שהמוח שלי צרח לי) ללכת דרך הפחד ולהילחם בכל הכוחות כדי להפסיק לסבול. התחלת המסע שלי לעבר החופש.
במילים אחרות, בעוד כשבועיים אציין שנה לתחילת הטיפול שעברתי, ואיזו שנה משמעותית זו הייתה בשבילי!אם אפשר לתאר את החוויה שעברתי בשנה האחרונה במשפט אחד, אומר שעבורי זאת הייתה חוויה משנת חיים!
חוויתי כל כך הרבה רגשות רבי עוצמה, מהאימה הקטסטרופלית של תחילת הטיפול, דרך החרדה של שלבי החשיפה השונים, ולבסוף, האושר והכרת התודה שחשתי כשגיליתי שאני לא "צריכה" לסבול, ושאכן יש דבר כזה, חיים ללא אוסידי.
זאת הייתה רכבת הרים רגשית, אבל אני לא מתחרטת אף לא לרגע שעשיתי את זה. זה היה שווה את זה ובגדול.
אבל, משמעותי ומרגש ככל שיהיה, כעת הטיפול מתקרב לסופו ועיניי נשואות קדימה. וכמו תמיד, גם בשלב הזה עולות שאלות וחששות שמובילות אותי לנושא הפוסט הנוכחי:
איך מסיימים טיפול?
איך אורזים את כל התובנות שלמדנו וממשיכים בחיים? ומה עושים עם הספקות?
ואיך מנתקים את חבל הטבור שנקרא יחסי מטפל-מטופל?
הרבה שאלות מצוינות שעליהן אין לי תשובות.
כנראה שגם זה תהליך איטי וסמוי מן העין.
לאחרונה התחלתי לחפש בתוך עצמי סימנים של בשלות שיעידו שאני מרגישה מוכנה לדלל עוד יותר את תדירות המפגשים, עדות לכך שאני מרגישה שאני לא באמת זקוקה למטפל שלי יותר. פתאום הבנתי, שלמרות שבהתמודדות היומיומית שלי אני לא מרגישה שום צורך וזה כך כבר זמן רב, משהו בתוכי מחפש ליצור את הסיום המושלם לטיפול. זו תקופה של הכרעות וחששות רבים מבחינת חיי המקצועיים ואני מרגישה שאולי בעצם אני נאחזת בטיפול מתוך רצון שיעזור לי לפתור את כל הספקות שיש לי ואי הוודאות שעומדת בפניי לקראת הליכה למסלול חדש ולא בטוח כלכלית. הבנתי דבר נוסף: כנראה שאני עדיין רואה את העולם מתוך משקפיים של אשליה רומנטית ובלתי מציאותית בכך שאני מרגישה שאהיה בשלה לסיים את הטיפול רק אחרי שהכל ינוח על מקומו בשלום ואחרי שאעבור בשלום את כל חבלי הלידה ואפליג בבטחה לעבר האוקיינוס.
מה????
הלו! אין דבר כזה לפתור את כל הספקות ולמצוא פתרון לכל הקשיים שמלווים אותנו! הטיפול לא נועד להעניק תשובה מושלמת שתפתור את כל החרדות שלנו אלא לתת לנו כלים להתמודד עם הספקות והקשיים בעצמנו.
כן, הספקות ימשיכו. כן, תמיד יהיו אתגרים שיש לפתור. מצב האידיליה הנכסף לא יגיע אף פעם, ובכל מקרה אנחנו לא יכולים לחפש אותו בנסיבות חיצוניות אלא רק מבפנים. החוכמה היא (וזה כנראה ידרוש עוד אימון מבחינתי), למצוא בתוך עצמנו את אי (island) השלווה בתוך הים של חוסר הוודאות והספקות שבתוכו אנחנו חיים.
משפט חשוב ומלא חוכמה שקראתי לאחרונה אומר, למרות שהספק תמיד יהיה שם (ובזה אפשר להיות בטוח😊 ), חיפוש אחר מורה/מייעץ אינו יכול לפתור את הספקות שלנו עצמנו.
יותר מזה. יודעים מה עוד אומר המשפט הזה?
אנחנו המורים של עצמנו.
וזה, בקיצור נמרץ, מסכם את מהות הטיפול: להפסיק לחפש כלים/עזרים חיצוניים להרגיע את החרדה הנובעת מהספק (שטיפת ידיים, בדיקה, וידוא בעזרת אנשים אחרים, תלות במייעצים חיצוניים כתוצאה מחוסר יכולת לקבל החלטה עצמאית) ולמצוא את הכלים הפנימיים הבריאים לצלוח את הקשיים ולהישאר שלווים לנוכח הספקות שיש ובוודאי יהיו. זה לא קל, ואני אולי עדיין לא שם, אבל ההבנה, שחיפוש מקורות חיצוניים כדי לפתור מצוקה פנימית שלנו מובילה לתלות, גורמת לי להרגיש שבכל זאת אולי אני בדרך הנכונה להמשיך הלאה ולשחרר.
הבחירה ללכת לטיפול הייתה בתחילתה לצורך מטרה מאוד מוגדרת: להתגבר על ה-ocd. אבל, מבלי שציפיתי לכך, הטיפול עשה הרבה יותר: הוא גרם לי לגלות דברים חדשים על עצמי. ולהשתנות.
שלכם
Ocd status post
אתחיל בציון תאריך:15.7.14. תאריך תחילת הטיפול. זה איננו סתם תאריך אלא ציון דרך מאוד משמעותי בחיי. הוא מסמל את הרגע שבו החלטתי (בניגוד מוחלט לאזהרות שהמוח שלי צרח לי) ללכת דרך הפחד ולהילחם בכל הכוחות כדי להפסיק לסבול. התחלת המסע שלי לעבר החופש.
במילים אחרות, בעוד כשבועיים אציין שנה לתחילת הטיפול שעברתי, ואיזו שנה משמעותית זו הייתה בשבילי!אם אפשר לתאר את החוויה שעברתי בשנה האחרונה במשפט אחד, אומר שעבורי זאת הייתה חוויה משנת חיים!
חוויתי כל כך הרבה רגשות רבי עוצמה, מהאימה הקטסטרופלית של תחילת הטיפול, דרך החרדה של שלבי החשיפה השונים, ולבסוף, האושר והכרת התודה שחשתי כשגיליתי שאני לא "צריכה" לסבול, ושאכן יש דבר כזה, חיים ללא אוסידי.
זאת הייתה רכבת הרים רגשית, אבל אני לא מתחרטת אף לא לרגע שעשיתי את זה. זה היה שווה את זה ובגדול.
אבל, משמעותי ומרגש ככל שיהיה, כעת הטיפול מתקרב לסופו ועיניי נשואות קדימה. וכמו תמיד, גם בשלב הזה עולות שאלות וחששות שמובילות אותי לנושא הפוסט הנוכחי:
איך מסיימים טיפול?
איך אורזים את כל התובנות שלמדנו וממשיכים בחיים? ומה עושים עם הספקות?
ואיך מנתקים את חבל הטבור שנקרא יחסי מטפל-מטופל?
הרבה שאלות מצוינות שעליהן אין לי תשובות.
כנראה שגם זה תהליך איטי וסמוי מן העין.
לאחרונה התחלתי לחפש בתוך עצמי סימנים של בשלות שיעידו שאני מרגישה מוכנה לדלל עוד יותר את תדירות המפגשים, עדות לכך שאני מרגישה שאני לא באמת זקוקה למטפל שלי יותר. פתאום הבנתי, שלמרות שבהתמודדות היומיומית שלי אני לא מרגישה שום צורך וזה כך כבר זמן רב, משהו בתוכי מחפש ליצור את הסיום המושלם לטיפול. זו תקופה של הכרעות וחששות רבים מבחינת חיי המקצועיים ואני מרגישה שאולי בעצם אני נאחזת בטיפול מתוך רצון שיעזור לי לפתור את כל הספקות שיש לי ואי הוודאות שעומדת בפניי לקראת הליכה למסלול חדש ולא בטוח כלכלית. הבנתי דבר נוסף: כנראה שאני עדיין רואה את העולם מתוך משקפיים של אשליה רומנטית ובלתי מציאותית בכך שאני מרגישה שאהיה בשלה לסיים את הטיפול רק אחרי שהכל ינוח על מקומו בשלום ואחרי שאעבור בשלום את כל חבלי הלידה ואפליג בבטחה לעבר האוקיינוס.
מה????
הלו! אין דבר כזה לפתור את כל הספקות ולמצוא פתרון לכל הקשיים שמלווים אותנו! הטיפול לא נועד להעניק תשובה מושלמת שתפתור את כל החרדות שלנו אלא לתת לנו כלים להתמודד עם הספקות והקשיים בעצמנו.
כן, הספקות ימשיכו. כן, תמיד יהיו אתגרים שיש לפתור. מצב האידיליה הנכסף לא יגיע אף פעם, ובכל מקרה אנחנו לא יכולים לחפש אותו בנסיבות חיצוניות אלא רק מבפנים. החוכמה היא (וזה כנראה ידרוש עוד אימון מבחינתי), למצוא בתוך עצמנו את אי (island) השלווה בתוך הים של חוסר הוודאות והספקות שבתוכו אנחנו חיים.
משפט חשוב ומלא חוכמה שקראתי לאחרונה אומר, למרות שהספק תמיד יהיה שם (ובזה אפשר להיות בטוח😊 ), חיפוש אחר מורה/מייעץ אינו יכול לפתור את הספקות שלנו עצמנו.
יותר מזה. יודעים מה עוד אומר המשפט הזה?
אנחנו המורים של עצמנו.
וזה, בקיצור נמרץ, מסכם את מהות הטיפול: להפסיק לחפש כלים/עזרים חיצוניים להרגיע את החרדה הנובעת מהספק (שטיפת ידיים, בדיקה, וידוא בעזרת אנשים אחרים, תלות במייעצים חיצוניים כתוצאה מחוסר יכולת לקבל החלטה עצמאית) ולמצוא את הכלים הפנימיים הבריאים לצלוח את הקשיים ולהישאר שלווים לנוכח הספקות שיש ובוודאי יהיו. זה לא קל, ואני אולי עדיין לא שם, אבל ההבנה, שחיפוש מקורות חיצוניים כדי לפתור מצוקה פנימית שלנו מובילה לתלות, גורמת לי להרגיש שבכל זאת אולי אני בדרך הנכונה להמשיך הלאה ולשחרר.
הבחירה ללכת לטיפול הייתה בתחילתה לצורך מטרה מאוד מוגדרת: להתגבר על ה-ocd. אבל, מבלי שציפיתי לכך, הטיפול עשה הרבה יותר: הוא גרם לי לגלות דברים חדשים על עצמי. ולהשתנות.
שלכם
Ocd status post
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה